אולי כבר שעבר חודש, והחודש הזה כל כך רגיש.. קיבלתי את הכאפה שעזבתי את החוף מבטחים שלי.. העבודה.
אלוהים נתן לי ללכת בראש שקט כי ידע שיש מאחוריי מספיק משענת, ואכן היה.
אז הכסף יותר גדול, וזה הדבר שמנחם. ואני מצטיינת ולוקחת תחרויות בדיוק כמו פעם קודמת.. אבל בכל רגע קטן שהקרקע נשמטת לי אני נזכרת שהייתי תלויה בלקום בבוקר לעבוד וזה מה שהיה מסיט אותי מכל שהיה קורה בחיי, ועכשוי זה הפוך.
בקטנה אני אומרת בקול, מנסה להכניס לעצמי שזה בקטנה כדי לא להיפגע. אבל אותו שיט. לא משפיע
נהיה שיגרתי אנשים מהעבר שחוזרים, מתעקשים על קשר.. מרגילים אותך איתם לקשר יום יומי ובשנייה הם מתהפכים,
אני אמורה להיות תלויה במצבי רוח שלהם איך הם קמים בבוקר, בחודש, בשנה
הגבול הדק בין לתת את כולך ללזרוק הכל לפח
הדכאון לא מחזיק אצלי זמן רב ואני בטח לא יתן שזה ישפיע על האנשים שאני אוהבת
נמאס לי להיות סבלנית, לחכות שהכל ירגע, להוריד מעצמי. גם לי בא לשים על הכל זין
אבל מי אני שאלך נגד האופי שלי? הבחורה שנתנה הכי הרבה הזדמנויות חברים. זו אני.
כבר אמרתי פעם שבא לי להעלם לגמרי, ולהיות במקום שאנחנו לא מנוהלים על קריזות. רק אהבת חינם.
כל תקופה משהו אחר מחזיק אותי, בימים אלו ממש? כלום.
אבל גם הטוב יגיע, כמו המצבי רוח של האנשים. כמה כיף להיות תלויה.
שבת שלום. אוהבת !
;){kind=link}