דעו לכם שכל קלישאה שאי פעם שמעתי על החיים, הכל נכון, הכל בתוקף.
כל אחד חווה את זה בפן שלו, ואני פתאום הבנתי.. בעיקר מאסתי להיות פסיכולוגית של בני אדם, ואף לא צרה אחת מנחמת את צרותיי שלי.
האם מישהו יודע להתגעגע לאדם שבעצם נמצא על ידך כל יום? שהוא כל מה שרצית, אבל גם כל לא מה שלא.
לפעמים אני מצליחה להגיד לעצמי שזה בריא, וכבר את הסיפור הזה אני מכירה. את הלב הרחמן והלב העקשן, שמתעקש להפסיק לרחם!
הפעם זה לא סתם פתגם, אפשר לספור על אצבעותיי בדיוק ככף ידי את האנשים שאינם איתי כבר השנה, כל אחד מסיבותיו שכבר הפסיקו להתאים לי..
שלא תטעו זה לא פחות כואב אבל ההרגל הוא מוכר וידוע.
והגיל, הגיל כבר בחצי. עובר מהר מידי ומפחיד אותי מתמיד.
ששואלים אותי מה המטרה שלי, התשובה לא משתנה לעולם.. אך גם לא מספקת. ממתי להיות מאושרת זה מובן מאליו?
לא כמו כולם, עובדת מידי יום על השקט נפשי שמסב לי אושר, לא רודפת אחרי אהבה למרות שזכיתי שהיא תרדוף אותי. אם אפשר לקרוא לזה זכייה..
אז אני מוכנה להכל, לטרוף את העולם, ובין היתר להקים משפחה מאושרת.
רק שבעולמנו נהייתה חובה שאושר תלוי בתואר או מקצוע.
אין לי חלום למשכורת שמנה ותואר נכסף, ואת האמת שהתעייפתי ללכת עם סטיקרים שעושר לא קונה דבר.
בהצלחה לי.
;){kind=link}