בראש ובראשונה בריאות, ושקט נפשי. לא שונה מכל שנה שאני מאחלת לעצמי, הפעם אוסיף, להישאר חזקה מתמיד. כי השנה הייתי, קצת פחות.
השנה החדשה שלי מתחילה מהיום הולדת, כמו תמיד.
זאת שנה שבה פחדתי ללכת ברחוב ולראות אנשים,שנה של עבודה עצמית של ניסיון להתבגר אבל לא בהכרח להתגבר..
הרגשתי שאלוהים מנסה אותי, ואני עדיין שם באותה פוזיציה של אותה בחורה עם שמחת החיים, אבל האמת שהחיוך שלי כבר לא היה אותו חיוך, הרי ידעתי שדברים צריכים להסתיים ויפה שנה אחת קודם.
לא הייתי, או לא מספיק רציתי אני כבר לא יודעת.
מעולם לא נתקלתי בתופעות לוואי של אהבה, כאלו שאני מפחדת מהצל של עצמי, בטח לא להשתתף באירוע כלשהו כדי להימנע מלשקוע לזה.
לא שכחתי לרגע כמה אדם חזק אני ונלחמתי בעצמי, בין ה4 קירות האלו.
בעיקר שנת מלחמה, שבה הבכי גבר על הצחוק, כמה שכואב להגיד.. זה המצב.
לא בנויה לאכזבות ולא לבשורות איוב מהשמיים..
ודווקא אז הקורונה הגיעה, והצילה אותי, להתרחק מהכל, לשקוע בסגר שלי דווקא היה מצוין.
אולי השנה הראשונה שהבנתי דכאון מהו.. הייתי בטוחה שעברתי דברים קשים יותר אבל מסתבר שכל כאב לא מפצה על השני ואין פה באמת חצי נחמה.
מעניין מתי יעבור לי להגיע הביתה ולהסתכל לצדדים כאילו מישהו מחכה לי במדרגות, ואולי אפילו להסתכל לרצפה כאילו יש איזה מכתב אבוד
די נעלמו לי המילים, אבל אולי עדיף.
כמה נשימות ארוכות ושנצא לדרך חדשה, טובה יותר.
;){kind=link}