מהרהרת בפוסטים ישנים, צוחקת.. בוכה. פתאום אני מקנא באותה ילדה שהצרות שלה היו אהבה בתיכון שנתן לה קצת יחס וזה מה שהחזיק אותה..
כל שנה עוברת, ונאחזת בדברים אחרים, מה שלא השתנה זה הפחד..
אני מדברת על זה שאני לא מפחדת לאבד שום דבר כל הזמן. אבל ככל שאני מבינה שהחיים דינאמים יש לי מה להפסיד, וזה בעיקר את המקום שאני רוצה להיות בחיים.
אני לא באיזה צומת דרכים, והצרות שמטרידות אותי זה כמעט אותם הדברים, אהבה אמיתית, זוגיות, חברים אמיתים. ואולי עדיף שזה הצרות שיהיו..
לקיחת סיכונים תמיד מפחידה אותי. גם היום לגור בתל אביב זה סיכון ואני די עומדת בו, אבל בעניינים שבלב?
אני לא מצליחה להתפשר על הסביבה שלי, על העבודה שלי, על כל מקום וחלק שלא ארגיש שלמה בו. ומגיע הפחד לאבד את כולם.. למרות שבתוך המבוך זה העיקר לא לאבד את עצמי..
אני זוכרת שהמוטיבציה לרדת במשקל החזיקה אותי, וזו הייתה מטרה בדרך להגשת החלום.
אני היום פה איתכם והחלפתי כבר אנשים בחיי, ועבודות, ואפשר לומר שהמצב התבהר.
ועדיין, אני צעירה, עם חלומות ומ פ ח ד ת. לא לחיות אותם.
הסופשים תמיד גורמים לי לטבוע.. מזל ששאר השבוע שמה מצופים.
תודה. שבוע מבורך ומלא עשייה!
;){kind=link}