בדרך כלל אני לא אוהבת לדבר על דברים לפני שהם קורים, אבל לאחרונה יש בי דחף חזק להוציא רישיון. פחות על רכב, העיקר כלי תחבורה..
חשבתי על אופנוע. אני בשלבים הראשונים, אבל מתה שהכל יהיה מאחורי.
האחרונה לעזוב את העיר, אמא שלי. פתח קטן לתקווה ולהתחלה חדשה עם המשפחה שלי.
תהיתי תמיד למה אני אוהבת נוסטלגיות ואת ההשפעות שלהן עליי, אולי כי הן מה שבנו אותי לבחורה שאני היום.
יחד עם זאת מעציבות אותי, מזכירות לי דברים שלעולם לא יחזרו, בעיקר התחלות.. תמימות. כי מיום ליום אני בוחרת מחדש איפה להיות ועם מי..
פעם לא היה זכות בחירה וגם זה היה מה שיפה.. שיש דברים שקורים מעצמם. ואולי היו צריכים לקרות, כמו בכל קארמה.
על החדרים הנסתרים שבלב שלי, קצת קשה לי לפתוח לכם פה. אפילו קשה לי להגיד אותם בקול רם.
אני חיה את הרגע, וזה מרגיש נורמלי. וזה בדיוק מה שמפחיד אותי.
טוב די עייפתי לעצמי את המוח, וגם לכם. אמרתי פוסט טוב לא?
אז תודה על שנה מדהימה בתל אביב שפתחה לי אופקים,נתנה לי מוטיבציה לעשות דברים שלא עשיתי קודם, לחברים שלא חשבתי שאכיר! לעבודה שקמים בחיוך כל בוקר, ובעיקר השקט והאיזון בין כל הרעש.
ולעוד המון שנים של אושר איפה שלא אהיה, כמובן.
;){kind=link}