תמיד הייתי עזר כנגדו ובגדול אני שם בשביל כולם יותר מאשר שם הם בשבילי אם בכלל, לאחרונה זה מתגבר, אני יודעת.. אפשר לומר שזאת של שליחות אם בן אדם מגיע אלייך כי יש לי את המילים הנכונות הגישה, והאוזן הקשבת.
אבל אין מצב שזה נהיה כבר שיטתי.
כבר מים עד נפש, ורואה את הצדדים המחמיאים בזה. אני באמת מצליחה לשנות ולעורר באנשים דברים שלא הכירו,
אבל מה עם הריקנות שלי? מזכיר את הפוסט הקודם שמסביר עוד יותר שאין פה אף אחד שיודע להיות שם .. אז אני עונה לעצמי את התשובות אבל די נמאס לא חושבים?
וככה לאט לאט הופכת אדישה לכאלה שצריכים את הפידבק והולכים.. אני לא באמת ינטוש בשדה קרב אך לעולם לא שוכחת.
אני כועסת, מאוכזבת וקצת מאוסה. לא יודעת להיות בן אדם אחר וגם לא מעוניינת.
טוב תשמעו בגלל זה אני גם לא מוקפת חברים, משחררת מעליי כל מי שלא יודע לשמור אותי קרוב אלוי, ואכפתי באמת.
אוהבים אותי ואני אוהבת את עצמי. איזה מזל שיש אותי אה?
לכו לעזאזל כולם.
שבוע מבורך שיהיה.
;){kind=link}