אותם אנשים מצליחים לתת לי כוח רק מהחוכמה שלהם, ומכוח המחשבה עליהם.
הם לא מדברים יותר מידי, או עושים בשבילי משהו ועדיין אני נמשכת אליהם.. וזה מצחיק כי זה לא באופי שלי ללכת אחרי הבלתי מושג
ואחרי פעם פעמיים, גם אני מתייאשת ומשחררת. צריך 2 לטנגו לא?
אל תפרו לי את הסדר.. יום אחד בלי עבודה מצליח לשגע אותי ולהוציא בי צדדים שאני מעדיפה להחביא
להיות בסביבה עם אנשים שהם לא מתעניינים ביום יום שלי מצליח גם כן להוריד לי את הבטחון לאפס.
גם אמא הגיעה לכאן מה שעוד יותר הבהיר לי כמה אני רחוקה בכל הנוגע להתנהלות לחיות עם עוד מישהו שפשוט לא מסוגל להכיל
זה ארוך ומורכב. אבל תנו לי לבד. או בסביבה מוערכת וככה חוזרת בי התקווה.
קולטים שכבר 7 חודשים בתל אביב? והם הכי לא מבוזבזות שהיו לי, להפך.. אני עדיין מרגישה תיירת שצריכה לכבוש כל פינה
אבל אני לא ממהרת, כי בינינו? אין לי לאן ללכת.
מרגישה לפעמים שהזדקנתי. קשה פתאום להיות ברעש, לעמוד בתורים של חניות, לקנות בגדים..? (מה זה בכלל)
כניסה למקום המוני מדכאת אותי, פעם זה היה רק מועדון, אז היה לי תירוץ בגלל גברים וכל השיט
היום זה כמעט כל מקום אפשרי, קשה לי לראות זוגות, גברים, בנות רזות. כן.. זה עדיין לא נעלם. לא נולדתי דוגמנית
שום דבר לא עולה על הפרק, בטח לא להגשים את עצמי. אני צריכה שותף אמיתי בחיים האלה שיתן לי כוח להמשיך,
כי למדתי שיש אהבה יש הכל. ובעיקר יש רצון להתקדם. ביינתים הכל עומד במקום, והזמן דופק.
העיקר התקווה כרגיל, שיהיה טוב, שיהיה ריגושים. שלא צריך ליפול בשביל לקום.
ממקומות שפעם חיפשתי לברוח היום הם מקום מפלט..
סוף שבוע טוב!
