איזה אושר לרשום את זה, ובפעם הראשונה עם לפטופ חדש, שהוא שלי. סוף-סוף.
3 שנים לבלוג, ופתיחה של 2017.. רק המספרים השתנו, ולא שום דבר אחר...
לא יודעת אם לסכם 3 שנים או להתחיל מהתקוות לשנה החדשה..
3 שנים זה לא מעט, אולי מה3 שנים החזקות היפות והעצובות בחיי.
עברתי כל כך הרבה.. ואני מאמינה שעוד יעבור.. ואני כל כך שמחה על התהליך של כתיבת הבלוג, אני פשוט מרגישה חזקה יותר שאני עונה לעצמי את התשובות שאני כבר יודעת. שאני פה כל כולי , ולא חצי כמו ביום יום.. ורק על זה אני אומרת תודה.
והלוואי שכל רגע נתון הלב שלי היה מצליח להכתיב לבלוג מה שבאמת עובר עליי.
אז מה איתי בחודש האחרון?
חזרתי לקשר עם אמא, די רעוע עדיין. אבל יצא טוב מהסיפור..
אין צורך להזכיר לכם שהתחושה לרדת לאילת היא מתחילה אופטימית ונגמרת בתחושת מחנק. כל פעם מחדש.
מרגישה כלום,זרה ותקועה בזמן לא שלי.
אני לא יכולה להתחיל בכלל לספר מה אני עוברת מאז שהגעתי לרחובות.. כל הרגשות שלי מעורבים..
בנים ובנות.. דגש על בנות.
בחודש הזה ובכלל, אני מבינה שאף אחד לא מסוגל וגם לא רוצה להבין אותי, לא מסוגל להיות שם בשבילי ואני מרגישה כלום.
אני שונאת להרגיש ככה. מעדיפה להעלם.
אני מאחלת לשנה שהגיעה ולשנים שעוד יבואו לא לאבד תקווה. כי בימים אפורים אני שוקעת ודיי.
זה אמור להיות השנים הכי יפות, וככה אני רוצה שזה יהיה.
אני זקוקה לאהבה אמיתית, כזאת שלפחות בחלומות היא גורמת לי להתהפך.
אני חזקה אני יודעת, אבל נמאס לי להרים.. הגיע הזמן שיתחילו להרים אותי.. ומגיע לי.
שהתקווה תמשיך לאחוז בי אמן!
תודה, הבלוג זה התרופה שלי.. ושלכם.
ולעולם שלא תפסיקו לכתוב..
;){kind=link}