כרגיל כמו בכל השנה הזאת עדיין לא קרה היוצא מהרגיל..
לקראת סוף אוגוסט החלטתי בספונטניות לנסוע לאילת,
אם כבר אז כבר.. לדבר עם אמא.
רק רציתי לראות אם עוד אכפת לה.. לראות איזה לוקשים היא מוכרת לי
גם שהיא לא התכוונה להגיד שהיא לא רוצה להכיר בי. היה לי קל להאמין לה
כי מה בעצם, שהעוגן שלך משחרר.. במקרה זה ההורים שלך. אין לך כבר על מה לסמוך
הפגישה הייתה נוראית. ואני לא אפילו לא יפרט עליה
היא הצליחה להזיז לי חישוק בלב. אבל קטן. התחלתי להתרגל
מכירים את זה שקורה משהו ורוצים לספר באותו רגע?!
ואז עובר שבוע וזה כבר לא עם אותו הריגוש?
אז באותו סופ"ש קצרצר, נפגשתי עם הבחורה שאהבתי בטירונות.
כאילו בתור חברות אבל ידוע לה ולי שתמיד תרחף העובדה שאהבתי אותה קצת אחרת,
האמת שהיה מפתיע.. פתאום רציתי לשמור אותה קרוב אליי. בתור חברה טובה, כי באמת היא נותת תחושה טובה.
אבל כמו בכל סיפור, יותר מידי ילחיץ אותה שוב. והתפקיד שלי לתת לדברים לקרות מעצמם.. או מעצמה.
קצת על החודש שהיה, עבדתי עבודה בתל אביב כמעט כל החודש ככה שלא כל כך היה לי זמן לחוות דברים מסוג אחר
אבל היה נחמד, עוד חוויה ועוד שיעור לחיים.
ועכשיו, ערב ראש השנה.
כותבת לכם מאילת, ולא בנסיבות משמחות.
אני כאן, כי לפילר המשפחה היחידה שלי היה מאוד קשה לחגוג את החג לבד.
שתינו על אותה הסירה.. אבל הייתי מעדיפה להעביר את החג לבד ובשקט. גם לזה התרגלתי
עשיתי כאן חג לראשונה עם אנשים זרים שהזמינו חיילים,
ארוחה לא באווירה משפחתית, כבדה, הרגשתי שאני בבחינה כל הזמן
הדמעות כבר עמדו לי בגרון והם יוצאות שוב.
אני עדיין בשוק שזו המציאות.
נמאס שאף אחד כולל אף אחד לא מסוגל לקבל את החבילה הזאת שנקראת - אני.
'לבד בתוך המון - המון של לבד'
זה אמור להיות חג שמח, ושנה טובה.
אז אני עדיין מאחלת את זה לעצמי.
וכמובן לכם. מגיע לכם אפילו יותר!
בלוגר זה משפחה בפני עצמה.. תודה !
;){kind=link}