אז עוד פחות מ3 חודשים אני בת 20..
פתאום 20 שנה בעולם הזה נראה לי גדול. לפעמים יותר מידי
20 שנה שבהם אתה רק מגלה את עצמך ואפילו לא.
יש אנשים שבגיל 20 הם כבר "עברו הכל" נשואים עם ילד.
ויש אותי.
כבר הבנתי שאצלי הכל בדילאי
אני יכולה לנקז הכל לשנתיים האחרונות
בהם 'טעמתי' קצת מכל דבר. אפילו לא. עדיין לא ראיתי מה שאני רוצה לראות
פתאום 20 זה גיל רשמי על הנייר, לפי חוקי הנורמה אתה כבר צריך לדעת מה אתה רוצה מעצמך לעתיד וככה להיות במשבצת עם כולם
מה זה אומר לגבי 20 שנה הבאות ?
בכנות אני מתה מפחד.
והייתי מעדיפה לפרוש בשיא. נראה מתי אלוהים יחליט שאני אצטרף אליו
פעם ראשונה שאני כותבת ואין לי כבר במה להאחז. מי שאחז בי שיחרר את החבל לאט לאט..וככה הכאב יותר גדול
אז עוד היה לי נקודות אור זוכרים? הדיאטה, החיסכון.. הרצון להוכיח שכבר הולך ודועך.
שלא תטעו.. זה לא עוד פוסט ממורמר ודכאוני. זה המציאות וזה החיים שלי
אני לוקחת יותר מידי ללב ומשלמת על זה
לוקחת סיכונים ומתאכזבת.. וזאת כבר שגרה.
זה בסדר, זה כתוב על הקיר שבן אדם שהציפיות שלנו לא יהיו תואמות לא יוכל להיות בקרבתי.
בלי לשים לב או שכן, כולם חיים בפשרה. אני פשוט לא מסוגלת! וגם לא מעוניינת תודה
אם הגעתי למצב שלבד זה לחיות בשלום עם עצמי. אז עדיף.
לא ישקר לכם, הבדידות באה עם הזמן והדכאון משתלט, ואין מי שירים חוץ מאת עצמך.
המחשבה שיהיה בסדר בסוף מחזיקה את כולנו..
השנתיים האלה והשנה הזאת בפרט עברו לי יותר מידי מהר.
עוד לא התאוששתי מזה שהתגייסתי בכלל, ואוטוטו גיל 20
בטח כבר שמתם לב כמה אני רגישה בעניין..
והלוואי שמשהו בי ישתחרר וגם את זה אני יעבור בקלות..
מה אני מאחלת ל20 שנה הבאות?
למצוא את הבן אדם שישלים אותי. פשוטו כמשמעו
אהבת חינם-אהבת חינם-ואהבת חינם.
הכל די תקוע עד שאשתחרר מהצבא.. אבל לכו תדעו כבר למדנו שהצפוי לא צפוי
תודה ורק אופטימיות ;)




