אני פשוט לא לומדת או במילים אחרות לא באמת רוצה לאבד תקווה
ואין לי למי לפנות אין לי.
והנה הדמעות יורדות מעצמן.. הרחמים העצמיים התחילו. ואני שוקעת כרגיל במחשבות על העתיד
מה יהיה? יהיה בסדר
ועכשוי באמת. איך מתחילים חיים מאפס?
בלי משפחה,בלי אהבה, בלי שום מוטיבציה שתגרום לי לקום בבוקר
דאגות של בת 40 בגיל 20 ואני לבד.
אז בשביל מה? בשביל מי? אני לא מרגישה עולם של אף אחד. אולי אני בעצם מיותרת?
לכמה רגעים הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר ברגע שאעלם, שאמחק מין העולם.
מתסכל אותי המחשבות האובדניות האלה. אף פעם לא יצא לי אפילו לדמיין את זה
אבל אולי ככה זה שאת מרגישה כלום
הפסקתי לפרט יותר מידי על אנשים שהכרתי ומה אני חווה ביום ביום.
הרי בסוף זה נגמר יותר מהר משהתחיל
זה רחוק מידי בשביל להיות אמיתי
אני מחכה לפרט כאן על אנשים שבאמת יהיו שווים אותי.
פתאום השחרור מהצבא כבר לא מנחם אותי, ואין לי במה להאחז.
אז מה אחרי זה? רולטה של עבודה שרוב הסיכווים שאני אסבול בה, מחשבות על מקצוע לעתיד
כל זה שאין אף אחד לצדך. אז אני חוזרת לשאלה.. בשביל מה
אין באמת דבר כזה ' בשבילך'
אני יודעת שמכרתי לכם שהכי טוב לבד. אבל לבד יש גם בשמיים
והחיים האלה לא באמת שווים אם אין מישהו אחד לפחות שעוטף אותך באהבת חינם, אהבה אמיתית
אהבה שגורמת לנפש לחייך מבפנים.
חודש יולי היה קצת כבד עליי,
והבלוג הכי קרוב לפסיכולוג :)
תודה לכם!
;){kind=link}