תמיד כל שנה ביום הולדת אני מבינה דברים יותר ויותר.. למי אני חשובה ולמי פחות.
אני יסכם בזה שלצערי.. הייתה הרגשה של יום רגיל לגמרי. רק הרגשה כי בפועל הכל הלך לפי התכנון
היינו במלון דן, היה מהממם. היה עוגה בלונים וחברה הכי טובה ובערך כל מה שרציתי
בדרך כלל עוד בתחילת חודש יש לי את ההתרגשות כזו לפניי ואני מכינה את עצמי, אבל השנה זה לא קרה
אולי משהו בתפיסה שלי השתנה מאז שהתגייסתי אני כבר לא יודעת
בכל מקרה, מי שחשבתי שיתן בברכות לא נתן. לא נפרט. דווקא מהלא מצופים קיבלתי. אבל את האמת לומר?
אף ברכה לא דגדגה לי. לא ריגשה אותי. הפכתי להיות אטומה ולא שמתי לב?!
אני לא מדברת על ההורים שלי שימי הולדת זה עוד יום רגיל בחיים שלהם אבל בסדר
אני שמחה שהיום זה עבר ועל זה אפשר לסמן וי, כאילו מועקה של ציפיות ירדו ממני על כלום.
כנראה שמה שאני נותנת אני לא יקבל בחיים ואני צריכה להתחיל להפנים את זה
דבר טוב שיצא מהיום הזה שעשיתי קצת ניקיון ומחקתי קצת אנשים שחשבתי שיש להם עניין בחיים שלי
מבינה כל יום שאין לי סנטימנטים לאף אחד שאני לא חשובה לו
זאת אני. ככה אשאר. כל השאר הפסידו ועוד יפסידו בוודאות
זהו. חוזרים לשגרה. וגם לתלם של הדיאטה לאט לאט
רק אופטימיות בעזרת השם!
תודה:)
;){kind=link}