חודש וקצת שלא כתבתי פה ובאמת מכורח הנסיבות.. ורציתי כל כך רציתי.
חודש קשה ומלא טלטלה בעיקר דאון מטורף ושאיפה לעלות למעלה.
סיימתי את הקורס. כומתה אדומה בידי. כן גאווה עצומה.. אבל לא עד כדי כך ששווה את הכוחות שלי
נמאס מלדבר על זה שהבנות בקורס לא משתוות לטירונות ואני קמה כל בוקר על הפנים בערך.. ההתנהלות בבסיס לא מוצאת חן בעייני בכלל והיא מוגזמת.
ואני כרגיל אני איך לא.. שוב עליתי משפט וקיבלתי ריתוק. שוב סגרתי 21. זאת הייתה הרגשה נוראית.. ולא כי באמת אכפת לי מהריתוק זה העובדה שהפעם באמת לא הגזמתי כמו שהיה לי בטירונות וקיבלתי עונש כפול ומכופל..
עוד למדתי שהחברות בחדר שלי הם לא חברות מה שעוד יותר דיכא לי את המצב. המצב עם ההורים שלי רק הולך ומדרדר,
מפעם לפעם אני מבינה שאמא שלי פשוט לא מה שהייתה ולא תחזור להיות עם כל מה שהיא 'מנסה' זה פשוט לא הולך.
מתסכל כל פעם מחדש.. לא שאבא שלי מוסיף לה בזה שהוא מעדיף כסף על פני הבת שלו אבל בסדר זה עוד ניחא..
מפה לשם לגלות שהקשר שלי עם בנות בקטע אחר הולך ומתפתח. הידיעה שבת מאוהבת בי זה משהו שהוא בכלל לא בלקסיקון שלי וזה שבכלל אני מסתכלת על בנות באופן אחר ונדלקת עליהם זה עוד משהו בפני עצמו.
לפעמים אני נזכרת באמת למה אני אוהבת בנים ואיך בכלל חשבתי על בת? אבל אני לא משקרת לעצמי ומבחינתי מה שיהיה יהיה. אני חייבת לתפוס את הפינה שלי כבר בדירה שלי.. אלוהים תעשה בבקשה שאבא שלי יתחיל יותר להניע את העניינים.
והתפקיד.. שלא נדבר על זה שלקפל מצנחים זה קשה. קשה מידי. נפשית בעיקר. מריתוק לריתוק גם בבית.
לא מוצאת את עצמי באף מקום. רק חסרת אונים כרגע.
מתפללת לטוב. באמת עכשוי. ואם אלוהים ירצה אני ישאר במקום שלי ויעשה חוויה מתקנת. בעזרת השם.
שבת שלום ומבורכת!
;){kind=link}