גאווה עצומה היה לבוא לאילת במדים! אפילו יותר מאשר להסתובב עם זה במרכז הארץ.
פגשתי את אמא שלי, ושאני איתה.. היא תמיד עושה אותי הילדה הקטנה שלא התבגרה. לפעמים זה טוב.. וברוב זה פשוט רחוק מהמציאות שלי.
אני מתפצלת לשתי מקומות. העבר שלי שהוא באילת, והווה שלי שהוא במרכז. מכורח הנסיבות..
הרגשתי זרה. התסכלתי לכל הכיוונים כדי לא לפספס כלום. כאילו אני כבר לא מכירה את העיר שלי ולא רוצה להכיר בה.
שעזבתי את אילת השארתי אותה רחוקה ממני בלב ובנפש.
פגשתי כל מיני אנשים טיילתי והסתובבתי.. אבל הרקבון שהיה לי אמר לי שמיציתי ושאני רוצה לחזור כבר למרכז.
נפגשתי עם עמית בת דודה שלי שעברה עכשוי לאילת. היא אמרה לי משהו נכון..
ברגע שעזבתי את העיר ברחתי גם מהתמודדות שלי עם דברים שהיו גדולים עליי. אז כן זה נכון.
אבל גם כאן לא טוב לי. האדישות של אבא כלפיי והחוסר הלחמות הזאת משגע אותי.
הכל עובד אצלו הפוך.. שאני באמת צריכה אותו הוא לא כאן לתמוך ולעזור.. לא נלחם על שום דבר. ואני אפילו מתחילה להאמין שהכסף יותר חשוב לו והרמת חיים החדשה שלו.
אשתו הנבלה. מאז שרבתי איתה היא צבועה ומסריחה ולא מתעניינת אבל לא באמת אכפת לי. לי אכפת שלפחות אבא יתמוך גם בי. ולא.. איזה אופי יש לו. אני צריכה להעלם. להעלם כדי שבאמת יזוז לו משהו.
מרגישה לבד. תמיד הרגשתי לבד.
אני לא מדברת על זה שאני מאוכזבת קשות מהבנות בטירונות.. שוואלה נמאס לי להלחם על אנשים שלא נלחמים.
אני חייבת להתרומם חייבת.
אני מתחילה את הקורס מחר. ואני באה שבוזה. בחיים לא באה נחותה ככה.
את האמת אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מעצמי..
ושוב זה אני מול כל העולם. עד מתי. זאת השאלה.
שבוע טוב אם אפשר!
;){kind=link}