אז אני כותבת את הפוסט שאין שיר ברקע.
כותבת מתסבוך, וביאוס.. שאולי גם אין לו הצדקה.
נתחיל באתמול, באתי למשמרת.. יש לי יעד לעשות. לא שזה מלחיץ אותי.. אבל העבודה הגיעה כבר לשיא. נ מ א ס
אני אוהבת למכור, אבל אני לא יכולה להיות אמיתית בעולם של מזויפים ונוכלים. ובעבודה. מסתבר שאדם לאדם זאב. בעצם. תמיד זה היה ככה.
אז הנה עוד כמה תובנות לגבי העבודה..
אתמול יצאתי להפסקה בתחושה אופטימית.. חשבתי על אליאור.. על הנשף.. שלחתי לו הודעה. (כמובן שאני היוזמת) אבל בסדר.
כנראה שאצטרך לעבוד על זה פנים אל פנים איתו.. ככה עדיף.
הגיע לו הבוקר.. ואיתו המתכונת במנהל. במתכונת התמלאתי מוטיבציה ונשארתי המון זמן, כתבתי וכתבתי. כאילו מין רצון להוכיח. ולהראות את עצמי.
הרגשתי עילאית.
שלחתי שוב הודעה לאליאור, שאלתי איך היה. אחרי זה.. די התעצבנתי על עצמי. הנה זה קורה לי שוב. יוזמת יותר מידי שיחות (שיחה שלישית יש לומר)
ואז מתעצבנת על עצמי.. שהוא לא ממשיך. מה שבבית ספר הוא ההפך הגמור.
כועסת על עצמי על הקטע הזה.. כי זה מזכיר לי נשכחות.. ויוצא כאילו אני נואשת. וזה לא. אז בלהט הרגע. אמחוק את השיחה עם אליאור ויאמר שלא ישלח לו הודעה עד שישלח ( אם בכלל ) אני דוגלת בקשר הדדי. ואם זה לא קיים. אז לא. הוא רוצה רק שיחות בבית ספר? אין בעיה.
סתם הגעתי הביתה.. מבואסת.. ' יש לי צרות משלי '
מתי אני אמצא חיים אחרים כבר? למה פתאום אין לי תקווה לגבי הצבא?
אוי דיאטה שלי.. כמה טוב שיש אותך להתנחם.
עד הצבא.. אני יגיע ליעד. אני יראה פיגוז, ואני יהיה בן אדם חדש.
כל יום לומדים מטעיות....
איכשהו הפוסט נגמר אופטימי.
תודה על ההקשבה!
סוף שבוע טוב, רק בשורות טובות אמן אמן ואמן.
שנעלה ונצליח !




