עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חברים
love myselfנאיהשאריות של החייםRainשקדThe Cheshire Cat
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
סמים
11/11/2018 20:20
הדס
נגמר, עוד שנה עברה, עוד יום הולדת. כבר 22 אה? כל שנה אני מרגישה גדולה ב10 שנים מהשנה הקודמת לה..
אז סוף סוף חגגתי לא בארץ, להקטין את האכזבות שלי משנה לשנה זו המטרה.
היה קצת מועקה בהתחלה, בכל זאת פעם ראשונה שאני מתניידת לא בארץ, שלצערי גם לא יכולה לתקשר לא בשפה העברית.
עברנו את זה, אמסטרדם הייתה מדהימה ומלאת כל טוב. כבר שכחתי שיש לי יום הולדת שאני צריכה לחגוג, אבל זה בערך כל מה שהייתי צריכה.. קצת שינוי אווירה מקצה לקצה.
ועכשוי.. כל עוד אני צלולה ומסוגלת לרשום לכם, אז אשתף בחוויה שכנראה לא אשכח בחיים..
חוויה, אם אפשר לקרוא לה ככה. אמסטרדם, עיר הסמים העולמית.
 לא חשבתי שזה ישפיע מי יודע מה,וגם לא לקחתי סיכון גדול מידי,
לצערי/לשמחתי.. אני כבר לא בטוחה. הייתי בהזיות, הוצאתי את כל מה שהיה בתוכי, אפילו יותר מידי את האמת.
פגעתי בעצמי ובסובבים אותי. העוגייה הזאת לא הייתה רק קנאביס, זה היה סם האמת,סם אונס, וכל מה שהיה ניתן.
זה היה מחריד ויכל להגמר אחרת. יש לזה השפעות עד עכשוי, ואני מרגישה כל כך רע, ומצד שני הקלה שבאמת אין לי יותר מה להפסיד.
יש לי התפרציות כאלה שמקווה שיעברו, מחר אני חוזרת לעבודה ולהשאיר הכל מאחור. בתקווה שיהיה בסדר, וישתפר המצב.
וחוץ מהמקרה הזה שגרם לי חצי לרחף באמסטרדם. היה מדהים.. וזה לכל החיים. 



עד לריגוש הבא.. 
אוהבת
4 תגובות
עבודת נפש
27/10/2018 00:31
הדס
אתם יודעים, עבודה עם הנפש זה העבודה הכי קשה שבן אדם נמצא בה ביום ביום. והמחשבות, הם אוכלות את כולנו..
כולם שורדים במטרה להעביר את המחשבות הלא טובות ומתעודדים בדרך לא דרך. כן גם אני כזו.
הדס תירגעי, זה רק המחשבות שלך,כאב ראש קטן וזה עובר.
מקסימום את התשובות שלי אני מקבלת בחלום, ואומרת תודה שמגיע הבוקר.
אז עוד שבועיים אני בת 22, וסוף סוף אהיה בחו"ל בזמן הזה וזה בטוח יותר טוב מלחגוג כאן,
 למרות שאת האמת.. השנה הזאת רק התווספו לי אנשים ולחגוג יש לי בשפע ובאהבה.. 
אבל אתם יודעים.. ככל שאתם נותנים ככה אתם מצפים. 
אתם כבר מכירים אותי ויודעים שמה שמחזק אותי זה להיזכר בעבר שלי, במי שהספקתי לשכוח.
תמיד תוהה באיזה שלב אני חזקה יותר, אז או היום.
דבר אחד לא השתנה בי. וזה בהחלט לקחת ללב. אבל כן הבנתי, מה שאני צריכה הוא סביבה שבה אני נפגעת פחות, ומוערכת יותר.
חברים הגיעו, והם קיימים. לא יודעת לכמה זמן אבל ביינתים הם כאן, הפחד קיים. אבל אחד הולך, ואחד ובא.
כל שנה אני מאחלת לעצמי את הדברים הרגילים,
אז השנה, מלבד להיות מוקפת אנשים שמעריכים ואוהבים, אאחל לשקט נפשי אמיתי. וזה כבר יביא לי את השאר..







 כנראה שאת הפוסט הבא אכתוב אחרי היום הולדת, עד אז.. בשורות טובות ! אוהבת
0 תגובות
אישה חרסינה
06/10/2018 18:06
הדס
כותבת לכם קצת פצועה, שוב דאגו לשרוט אותי.
וזה מצחיק כי לפני שנה, החודש הזה היה הכי קשה שידעתי בשנים האחרונות, כאילו אלוהים החליט שבשביל להיות חזקה אמיתית צריך גם לקבל בראש, נאלצתי להמשיך הלאה ולוותר על כמה אנשים מהותיים בחיי, עברתי את החגים לבד, ולילות של בכי שלא מבין עד מתי
אחרי שהחודש נגמר והכל התבהר הבנתי שמעולם לא הייתי חזקה יותר. פתאום נפתחו דלתות אחרות, וגם בעבודה הכל זרח. תמיד היה חסר חלק, אבל הוא הושלם בתחליפים אחרים.
אני חייבת לקחת קצת מהחוזק שהיה לי לרגעים לא קלים ולהפנים, לא להלחם על מי שמוותר בקלות, על מי שפוגע. ובעיקר מי שלא רואה מה עומד מולו!
קשה לומר לא לקחת ללב, כנראה שלא אצליח לעולם. אבל אולי כן אשתדל לקחת דברים יותר בפרופורציה..
כואב המסקנה שאי אפשר לתת הכל לבן אדם בלי הסיכון שיום אחד הוא יקום וילך..
אני הבנתי. אני יכולה להשיג הכל, אבל שום דבר בעולם לא שווה את זה, ושיגיע הדבר הזה אז תדבר איתכם בחורה אופטימית לגמרי שהתקווה השתלמה לה באיזה אופן.
אני חייבת למצוא מישהו כמוני כבר, זה לא הגיוני לתת הכל ולקבל כל כך מעט.
מישהו שם יושב ומחכה לי? 
מה הבנתי מכל מה שאני משתפת אותכם בעוד מעט 5 שנים שאני כאן?
שום דבר לא לתמיד, כל כך הרבה אנשים התחלפו לי, השתנו וגם חזרו. 
והמסקנה העצובה מפעם לפעם פשוט להפסיק לתת את הנשמה ואת הלב..
1 תגובות
טענות ללא מענות
30/09/2018 21:21
הדס
עוד חודש עבר לו, ועוד חודש החגים. האמת שבמפתיע ובמזל הוא היה פחות נורא מהשנים האחרונות, למרות שלפעמים זה היה תקוע כמו עצם בגרון.
אני לא רוצה לדבר יותר מידי על אנשים וההשפעות שלהם בחיים שלי, אבל זה כל מה שאני מתעסקת בו לרוב.
אתם הספקתם להכיר את הדרך אל הלב שלי, רצופה מבחנים. ועד שהכל בסדר, מישהו חייב לקלקל.
לפחות המשקל, אני במגמת ירידה וזה עושה לי טוב, אני משתדלת וכמעט לא מוותרת על אף אימון בחדר כושר.
וסך הכל משעמם, אותה שגרה. אותם חברים, אותם אכזבות, וכן אותן ציפיות.

הייתי אומרת לכם שאני נהנת מהדברים הקטנים וזה מספיק לי, מעריכה כל רגע.
 אבל מעניין אותי מתי יבוא משהו גדול? משהו בעל משמעות..








חג שמח? אוהבת.




2 תגובות
פרופורציה
31/08/2018 01:02
הדס
תכף נגמר החודש, ולפני שאשכח. הגיע הזמן לעדכן!
אז פרופורציה, המילה הזאת מלווה אותי בחודש הזה בכל פעם שאני מרגישה שהקרקע נשמטת לי, רושמת אותה בכל מקום, ממלמלת וגם דוחפת אותה במשפטים.
למדתי כי אין לי ברירה, הבנתי שאני לא יכולה לצפות מאנשים להיות כמוני. למרות שזה חזק ממני.
אז לא קרה מקרה מיוחד, אבל אתם יודעים. רצף של דברים,ואכזבות, ופתאום כאלה מהעבר שחוזרים ושוב הולכים.
קצת מצחיק, וגם מטריד. 
אבל הפעם הבנתי, אני לא כועסת על אלו שהולכים עם הסבר של 'נפגעתי ולא אקח סיכון להפגע שוב'. ולאוו דווקא ממני.
זה בסדר, אלו החיים. נפגעים כל הזמן, אבל מי שלא נותן מעצמו גם לא יכול להפגע בצורה קשה, ולכן עדיף רחוק מאנשים שלא באמת יוכלו לתת את כל כולם למעני.
אני קיצונית מרגע לרגע כך שגם אם ארצה לא אצליח להכיל כאלה שלא מנסים להכיל אותי.
אני כבר לא רואה בזה לאבד, אלא יתרון שהם לא חלק מחיי. כולם כולל כולם.
ומי יודע? אתה חושב שהם יצאו והם מחליטים להכנס בדלת האחורית.. 

אז לא הרבה השתנה חוץ מזה, החלטתי לחזור לעשות לנפש קצת שקט, ונרשמתי לחדר כושר, זכרתי ימים טובים שבו הספורט עשה לי טוב לנשמה וגם הצליח להוריד לי כמה קילוגרמים על הדרך.
וזה לגמרי הבריחה שלי, כבר הייתי חנוקה. ומי ששואל אותי מה איתי אני סותמת לו את הפה שאני בחדר כושר.
שיש משהו אחר להתעסק בו אתה לא מרוכז באכזבות מכל כך הרבה. הכל מתגמד.
עדיין דוגלת באהבת אמת, אהבה מהנשמה. שהמשקולות בחדר כושר יוסיפו לאנשים גם כמה תכונות אופי..
זה מטורף שהזמן טס, כביכול עברתי הרבה, אבל מרגישה שכלום.
אין לי מושג מה קרה לי, אבל אני כבר לא זוכרת חוויות של אתמול, רק רגעים קטנים. אבל מעבר לזה כאילו המוח תכנת את הלב להמשיך הלאה בכל דבר ולהשאיר כל כך הרבה דברים מאחור, ולפעמים אני לא יודעת אם זה טוב או רע..
הריחות משגעים אותי כבר אמרתי, אני יכולה להתמוטט מזה באמצע היום, וזה באמת מזכיר לי רגעים שהספקתי לשכוח.


עוד מעט החגים, וזו בדרך הכלל התקופה הכי קשה עליי, מקווה לעבור אותה בשלום השנה.ובכללי את כל השנה בשלום.
עוד מעט מנשקת את גיל 22.. וזה כבר סוגייה אחרת. ביינתים נדחיק!

סוף שבוע טוב, אוהבת♥

0 תגובות
העניינים שבלב
21/07/2018 22:25
הדס
מורכבים. כמו תמיד. אני בכלל אחת שהראש שלה עף רחוק עם התסביכים ועם הקושי. אבל זו אני ועם זה צריך לחיות, ובחיוך..
מהרהרת בפוסטים ישנים, צוחקת.. בוכה. פתאום אני מקנא באותה ילדה שהצרות שלה היו אהבה בתיכון שנתן לה קצת יחס וזה מה שהחזיק אותה..
כל שנה עוברת, ונאחזת בדברים אחרים, מה שלא השתנה זה הפחד..
אני מדברת על זה שאני לא מפחדת לאבד שום דבר כל הזמן. אבל ככל שאני מבינה שהחיים דינאמים יש לי מה להפסיד, וזה בעיקר את המקום שאני רוצה להיות בחיים.
אני לא באיזה צומת דרכים, והצרות שמטרידות אותי זה כמעט אותם הדברים, אהבה אמיתית, זוגיות, חברים אמיתים. ואולי עדיף שזה הצרות שיהיו..
לקיחת סיכונים תמיד מפחידה אותי. גם היום לגור בתל אביב זה סיכון ואני די עומדת בו, אבל בעניינים שבלב?
אני לא מצליחה להתפשר על הסביבה שלי, על העבודה שלי, על כל מקום וחלק שלא ארגיש שלמה בו. ומגיע הפחד לאבד את כולם.. למרות שבתוך המבוך זה העיקר לא לאבד את עצמי..
אני זוכרת שהמוטיבציה לרדת במשקל החזיקה אותי, וזו הייתה מטרה בדרך להגשת החלום.
אני היום פה איתכם והחלפתי כבר אנשים בחיי, ועבודות, ואפשר לומר שהמצב התבהר.
ועדיין, אני צעירה, עם חלומות ומ פ ח ד ת. לא לחיות אותם.







הסופשים תמיד גורמים לי לטבוע.. מזל ששאר השבוע שמה מצופים.
תודה. שבוע מבורך ומלא עשייה!

4 תגובות
לא באה בגלים ולא שקטה כמו ים
22/06/2018 15:56
הדס
היי, אני אחזור איתכם לאותם נושאים שהפריעו ומפריעים, ואולי יום אחד כבר לא יהיו רלוונטים בחיי.
אולי כבר שעבר חודש, והחודש הזה כל כך רגיש.. קיבלתי את הכאפה שעזבתי את החוף מבטחים שלי.. העבודה.
אלוהים נתן לי ללכת בראש שקט כי ידע שיש מאחוריי מספיק משענת, ואכן היה.
אז הכסף יותר גדול, וזה הדבר שמנחם. ואני מצטיינת ולוקחת תחרויות בדיוק כמו פעם קודמת.. אבל בכל רגע קטן שהקרקע נשמטת לי אני נזכרת שהייתי תלויה בלקום בבוקר לעבוד וזה מה שהיה מסיט אותי מכל שהיה קורה בחיי, ועכשוי זה הפוך.
בקטנה אני אומרת בקול, מנסה להכניס לעצמי שזה בקטנה כדי לא להיפגע. אבל אותו שיט. לא משפיע
נהיה שיגרתי אנשים מהעבר שחוזרים, מתעקשים על קשר.. מרגילים אותך איתם לקשר יום יומי ובשנייה הם מתהפכים,
אני אמורה להיות תלויה במצבי רוח שלהם איך הם קמים בבוקר, בחודש, בשנה
הגבול הדק בין לתת את כולך ללזרוק הכל לפח
הדכאון לא מחזיק אצלי זמן רב ואני בטח לא יתן שזה ישפיע על האנשים שאני אוהבת
נמאס לי להיות סבלנית, לחכות שהכל ירגע, להוריד מעצמי. גם לי בא לשים על הכל זין
אבל מי אני שאלך נגד האופי שלי? הבחורה שנתנה הכי הרבה הזדמנויות חברים. זו אני.
כבר אמרתי פעם שבא לי להעלם לגמרי, ולהיות במקום שאנחנו לא מנוהלים על קריזות. רק אהבת חינם. 
כל תקופה משהו אחר מחזיק אותי, בימים אלו ממש? כלום.
אבל גם הטוב יגיע, כמו המצבי רוח של האנשים. כמה כיף להיות תלויה.





שבת שלום. אוהבת !

1 תגובות
חד וחלק
28/05/2018 23:42
הדס
אז החודש הספקתי לברוח מהארץ קצת, לעזוב את העבודה להתחיל חדשה, ובעיקר להנות. בדיוק כמו שמאחלת לי כל יום.
תמצתתי לכם מידי, אני יודעת. כתבתי פוסט אחר בהתחלה והוא נמחק, וכמו שאתה יודעים מה שבראש כמעט ואי אפשר לשחזר פעם שנייה..
ומה שבלב, טוב אולי אספר לך קצת יותר .. 
אז הפלגתי לקפריסין, הייתה חוויה מדהימה. מבינה את ההתמכרות של כולם לנסוע לחול.. בדיוק שחזרתי נאלצתי לעזוב את העבודה מכורח הנסיבות.
העבודה כמו שאתם יודעים הייתה הבית השני שלי, המפלט שלי נפשית וכלכלית. 
אבל ההוא שם מחליט כרגיל, שאני חזקה מספיק הגיע הזמן לצאת לדרך אחרת, אולי טובה יותר.
קל זה לא היה, אבל כבר מאחוריי. חזקה תמיד.
מה עכשוי? לצבור חוויות ולהנות מכל רגע, תודה שלמי שיודע לשים לי את האנשים הנכונים בחיי. וגם ולאנשים שעדיין לא אמורים להיות, גם תודה.







לעוד חודשים ארוכים וטובים. אוהבת
0 תגובות
נוסטלגיה
28/04/2018 18:32
הדס
לשם שינוי, פוסט המבשר על חודש טוב..

בדרך כלל אני לא אוהבת לדבר על דברים לפני שהם קורים, אבל לאחרונה יש בי דחף חזק להוציא רישיון. פחות על רכב, העיקר כלי תחבורה..
חשבתי על אופנוע. אני בשלבים הראשונים, אבל מתה שהכל יהיה מאחורי.
האחרונה לעזוב את העיר, אמא שלי. פתח קטן לתקווה ולהתחלה חדשה עם המשפחה שלי.

תהיתי תמיד למה אני אוהבת נוסטלגיות ואת ההשפעות שלהן עליי, אולי כי הן מה שבנו אותי לבחורה שאני היום.
יחד עם זאת מעציבות אותי, מזכירות לי דברים שלעולם לא יחזרו, בעיקר התחלות.. תמימות. כי מיום ליום אני בוחרת מחדש איפה להיות ועם מי..
פעם לא היה זכות בחירה וגם זה היה מה שיפה.. שיש דברים שקורים מעצמם. ואולי היו צריכים לקרות, כמו בכל קארמה.

על החדרים הנסתרים שבלב שלי, קצת קשה לי לפתוח לכם פה. אפילו קשה לי להגיד אותם בקול רם.
אני חיה את הרגע, וזה מרגיש נורמלי. וזה בדיוק מה שמפחיד אותי.

טוב די עייפתי לעצמי את המוח, וגם לכם. אמרתי פוסט טוב לא?
אז תודה על שנה מדהימה בתל אביב שפתחה לי אופקים,נתנה לי מוטיבציה לעשות דברים שלא עשיתי קודם, לחברים שלא חשבתי שאכיר! לעבודה שקמים בחיוך כל בוקר, ובעיקר השקט והאיזון בין כל הרעש.

ולעוד המון שנים של אושר איפה שלא אהיה, כמובן.



2 תגובות
תחנת מעבר
17/03/2018 17:44
הדס
אני די נמנעת מלכתוב לכם גם שאני מרגישה נחנקת, בסופו של יום גם פה אני מחשבנת
יותר מזה אני מתבאסת לשתף אותכם בקושי ובדברים שחוזרים על עצמם.. מעדיפה לא לתת לגיטמציה ואולי לחסוך לכם ולי עוד פוסט לא נעים להיזכר בו..
בכלל בשנה האחרונה שיוצא שאני מדברת על עצמי ושאני מסתכלת מהצד אני מרגישה אנוכית.
 רק רוצה לצייר לכם תמונה שהמציאות היא לגמרי עולה על כל דמיון מהבלוג..
החיוך של אנשים בבוקר תלוי באנרגיות שלי. לעולם לא תראו אותי עצובה, או דכאונית.. אפילו העצבים עוברים לי ברגע.
האנשים שמסביבי תמיד תוהים איך יש לי כל כך הרבה אנרגיות ושמחה..
ואני באמת כזאת אף פעם לא הייתי אחרת.. 
כאילו כבר קיבלתי את זה שהייעוד שלי זה מה לעשות, לחזק אנשים ולהתחזק דרכם
שאני באה לבלוג, אני בדרך כלל מפורקת והגיעו מים עד נפש ואולי הכתיבה המקום היחידי שמשחרר ממני משהו שאף אחד לא יכול
שאני צריכה את האיזון והשקט הנפשי שלי לבד, אני מבינה שעוד לא הגיע הבן אדם שיהיה לי איתו שקט נפשי ביחד.
ואז בשבתות זה משתלט עליי בדרך כלל, כן. התקווה יורדת לרצפה ומחפשת דרך מילוט.. התוצאה היא בדרך כלל פוסטים..
שתדעו בלי קשר, שהשנה הזאת באמת מדהימה, כן עוד מעט שנה בתל אביב ואני כל כך גאה.
לפעמים עולים פלאשבקים מתקופות של פעם, שאני בקושי מצליחה להיזכר.. הכל נהיה מטושטש פתאום
הבחורה הזאת של פעם, זאת הייתי אני?
לא מזמן נזכרתי בטיול שנתי.. וזכרתי שגם כתבתי על זה פוסט ורק דרכו החזרתי לעצמי לשנייה את הרגשות שעברו עליי באותו רגע שכתבתי את הפוסט.
יש המון ריגושים קטנים שהיו לי פעם וחסרים לי מאוד, אני כמעט לא חווה אותם.
למזלי הם כתובים ועושים לי קצת טוב להיזכר במי אני לפני כל התהפוכות שעברתי
ושאני מספרת לאנשים חדשים על הסיפור שלי הם פשוט לא מאמינים, וזה לא שזה נורמטיבי לי, אבל עצוב. התרגלתי. פתאום השד לא נורא כל כך..

כל בן אדם שנמצא בחיי כרגע הוא תחנת מעבר, בדיוק כך.
מבינה כל יום ששום דבר לא הוא לנצח, אפילו אנחנו בעצמנו לא נהיה כאן לעד
פתאום פרופורציות למה דברים נגמרים פתאום, זוגות נפרדים או אנשים מתגרשים.. לא שזה דבר טוב אבל מגיע שלב שפשוט ממצים ונגמר.
ולפעמים עם כל הקשיים בדרך שזה נגמר זה כבר לא כואב, רק משאיר זיכרונות יפים.
רק אחרי שחוויתי בעצמי הבנתי, ששום דבר לא בכוח. וגם אחרי תקופה ארוכה ויפה זה עוד תחנה בדרך ללמוד משהו חדש.
לא נשקר, שאתה עובר משהו עם בן אדם, מאוד קשה לשחרר. אבל אולי עדיף לשמור על דברים בערבון מוגבל, לא לתת יותר מידי וגם לא לצפות..
אומרת לכם אחת שנותנת הכל תמיד, ונפגעת יותר. אז אולי הגיע הזמן שמספיק.. ובדרך לתחנה הבאה.

בעזרת השם, עוד אגשים את כל מה שארצה להיות!
ואני רק בהתחלה..
2 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 15 16 הבא »