עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חברים
נאיהשאריות של החייםRainשקדThe Cheshire Cat
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
לאבד הכל לא את עצמי
01/09/2017 08:18
הדס
אני כותבת לכם בפעם הראשונה, על נושא שהבטחתי שעד שלא נכנס לי ללב גם לא אספר אותו כאן.
אבל לראשונה, החלטתי לא לספר לאיש. רק כאן, בתקווה שזה יעזור לי להעביר את זה הלאה.
מצד שני לכתוב פה יזכיר לי את זה כל הזמן, אבל יום ויבוא ואצחק על הכל.

זאת חצי שנה של פעם ראשונה שמישהו אוהב אותי, לפחות כך טען. ונלחם.
היה בוא נאמר אפילו סמרטוט. אצלי אינטואיציה זה הדבר הכי חזק בגוף..
תמיד ידעתי שזה לא זה, שזה לא הגבר שאני רוצה שיהיה.
ועל פנוי היה לו הכל. אבל לא בטוחה כמעט אף אחד פעם שאהב אותי אלא את האהבה.
להתאהב בי זה מילה גדולה, לשם אני שואפת. לא פחות ותמיד אפשר יותר.
הלך, חזר, הבטיח שהשתנה. עד לפניי יומיים. גם שחשבתי שאולי זה יחזיק, חזרתי להשוייץ בפני כולם למרות שבתוכי תמיד ידעתי שזה לא הבחור שלי. פשוט לא.
אני שתמיד אומרת מי שאוהב לא הולך לעולם.. חזרתי לאותו בחור שהפך לזר.
בא לפה עם פרחים ואמרות יפות, וגם הבטחות באוויר. 
אני כבר מתביישת להגיד, שהפעם זה נגמר שזאת רוטינה שחוזרת על עצמה
אני מתביישת להגיד שעכשוי יצא שהוא משחק בי במקום שאני זאת שאתן את המילה האחרונה.
לא אהב אותי אף פעם כנראה. והיה לי נוח להכחיש כי כל כך רציתי. 

האהבה מעוורת אבל לא בכל מחיר.
אולי עשיתי טעות שפתחתי בפנוי כמעט הכל, רק מזל שהוא לא היה כל כך קשוב.. כי לא באמת עניינתי אותו.
עכשוי אספר לכולם שהחלטתי אני לגמור את זה, אני לא אספוג עוד פגיעה גם מאחרים בתשובות 'אמרתי לך'.
ואולי רק אני ואתם יודעים את האמת. ועדיף שישאר ככה.






תודה לכולם, סוף שבוע מעולה ומלא אופטימיות

8 תגובות
מטרה ברורה
26/08/2017 18:32
הדס
היי לכם, עוד חודש עבר. ואין לי מה לחדש.
חוץ מתובנות שעולות לי עם עצמי כל הזמן.. לא שיש לי משהו אחר להתעסק בו, חוץ מלכעוס על העולם הדפוק שלנו.
 
שמתי לב שקשה לי לקבל ביקורת על עצמי. כי אומר לכם את האמת? אני כל כך שלמה שכל ביקורת שטחית לא מה שתגרום לי להשתנות
נכון, אולי הדבר היחידי שאני מודה בו, אני מעט תוקפנית גם שלא חייב.
אבל גם זה לא הולך להשתנות.
למדתי לקבל, (לא תמיד) לא כולם ילכו בקו שאני הולכת. אבל יש לי דרך מאוד סלולה עם חוקים מאוד ברורים.
אמת, צדק ושיוויון. במקום שזה לא קיים שם תתחיל המלחמה.
אני לא יוכל באמת לשנות אף אחד מהטבע שלו. אבל אני מנסה לטפטף אתם יודעים.. במעט שאני יכולה.
לא על הרבה אני מסתכלת ואומרת 'ואוו'. איזה עולם תוכן מדהים. הלוואי שיהיה חלק מחיי.
ודווקא אלה שכן מצאתי, התאהבתי בהם. בנות במקרה. וגם איתן קשר לא יכל להחזיק כי כל אחת רוצה גבר. כולל אותי.
אני שומעת הרבה מאנשים מי אני ומה אני. למרות שאני יודעת כל זה לא עוזר לי.
אין לי באמת אף אחד שממנו אני מחזיקה, אחלה לי שכולם מחזיקים ממני וזה נקודת יפה לאגו.
אבל "העבודה הקשה" שאני עושה ביום יום להציג את עצמי, היא רק מטרה אחת.
אהבה. החצי השני שיהיה חייב להשלים אותי.. שבפה מלא אני אגיד " זה הבן אדם שיהיה איתי לכל החיים" ותאמינו או לא, אף אחד לא צריך יותר מבן אדם אחד כזה.
לכולנו יש מטרה.
להיות יפים. להיות רזים. קריירה מפוארת. בשביל מישהו ראוי, זה שיגיע לו.
אני עדיין לא מאמינה בשטיות החיצוניות. והלוואי יש מישהו בצד השני עכשוי ששומע אותי ויחליט לא לוותר עליי כי אני 20 קילו יותר מכולם.


אהיה חייבת להיות בסוף ביישור קו עם כולם לא? איך יקחו אותי ברצינות בכל מקום? הרי זה לא משנה כמה שפע של חכמה יצא לי מהפה שיש קריטריון אחד ברור. הגוף.
הייתי צינית. 
מחליא אותי כל פעם מחדש.



אוהבת אותכם. לכו עם האמת. ותוכיחו שמשקל המילים מהפה כבד בהרבה ממשקל עם מספרים.


1 תגובות
החיים לימדו
22/07/2017 19:12
הדס
כבר לומדת לקבל שרוב האנשים לא חיים על פי הקווים שאני הולכת. אולי כי זה מה שהתרגלו.. 
החיים לימדו אותם להיות מה שהם. כמו שאותי קודם כל לימדו שאין דבר כזה מובן מאלוי! מודעות עצמית גבוהה ואין יכולת להתפשר.
לפעמים הסביבה שמה לי מראה. גם ללא מכוון.. ההתנהגות שלי מושרשת באחרים, ולרוב זה לא לטובתי.
אני קיצונית, ולא מחפשת משהו כזה. אני רכושנית, והכי רחוקה למצוא מישהו כזה.
אז הבנתי. אני לא רוצה סביבה כמוני, אלא סביבה מאוזנת. בכל זאת.. לכל סיר יש מכסה?
בא לי כבר לשתף אותכם באיזה אחד שסחף אותי. אך עדיין לא.
לפעמים לשים את האופי על השולחן זה לא מספיק.. במיוחד שיופי לוקח את כל הקופה.
אני כל הזמן מזכירה לעצמי. אני יודעת מה אני שווה.
אין לי כוח להוכיח כבר לאף אחד מי אני ומה אני והנה אני רזה אז אולי תועיל בטובך להסתכל בפנימיות?

בואו נדבר שנייה על יציאות. אורגזמה רגעית לאגו. 
כאילו המוזיקה והאלכוהול מתחברים ואני על איזה ענן.. ובשנייה הכל יורד.
חסר החיבוק האוהב באמת, חסר מישהו שיזכיר שאת משהו בעולם שלו.
שובר אותי כל פעם. לא מסוגלת לצאת. 
נמאס לי ללקחת ללב שמתחילים עם הזאת שלידי.. ואני אכולה אבל שותקת.
וכועסת על טיפשים שלעולם לא יבינו מה יכלתי להיות בשבילם.






נשתף קצת על הטוב?
תל אביב. כל מילה נוספת מיותרת. לפחות בעבודה אני משתדלת להנות.
וזהו לא יותר מידי, רק שבסוף חייב להיות טוב.


2 תגובות
גאווה
24/06/2017 11:05
הדס
התקופה האחרונה גורמת לי להיות גאה.. ולפעמים אני קצת שוכחת וחסרת ביטחון.. כי אף אחד לא דואג לתת לי באמת את הבטחון שאני צריכה.
אבל ממה שיש לי.. אני חושבת שזה מספיק. בהתחשב לכל מה שהשגתי וזה רק על היותי אני.

אני מאבדת הרבה אנשים.. אבל לפחות לא את עצמי.
 לא יודעת מה להגיד לכם כל כך.. יום אחד כולם רודפים, ויום אחד יכולים להעלם כלא היו. 
ואני אפילו לא מצליחה לבכות, כי יש מישהו שמחליט שדמעות לא יורדות על מי שלא שווה..
לפעמים זה עוזר להרפות ולשחרר.. זה נותן יותר מקום לדברים להסתדר.

ובא לי לפרט לכם אחד-אחד על כל מי שהלך ועל אלה שיזכרו מאוחר.. אבל גם כתיבה בבלוג הזה עוד לא מצאתי מישהו שווה שאתן לו יחס כל כך עצום לחדר הפרטי ללב שלי.
אני אוהבת לאהוב. ורוצה כל כך.. והאמונה נשארת. והיאוש תוקף כל הזמן.. ואני נלחמת בו כמו שאני רוצה שילחמו עליי.
לא יכולה פחות ממישהו שידע את העולם שלי. את כולו. את היופי שמאחורי האופי. את העולם הפנימי שלי. וכבר נמאס לי לצעוק אותו..
מישהו שיבין במבט אחד. שאני זה שלו ולעד.

כמו שאתם מכירים אותי אני תמיד אוהבת לחזור לאחור.. להסתכל על עצמי מהצד ולקחת עוד קצת חיזוקים שיהיו לי לעתיד.


וזהו שוב סליחה על העצב,הכעס,והאכזבה שמתחוללת בתוכי ברגעים אלו.
בסוף, אני גאה גם על זה :)

3 תגובות
תל אביב
02/06/2017 22:58
הדס
משתפת אותכם על העיר הגדולה מהצד שלי..
אני בכלל לא מעכלת שאני כאן, שאני חלק מהעיר הזאת.. לרוב שאני יוצאת להתאמן אני שמה אוזניות ומתנתקת. שוכחת בכלל איפה אני נמצאת
יש פה את כל האנשים מכל הסוגים, הכל אפשר להגיד עליהם, מזונות ועד פשוטי עם כמוני.
עברתי כאן כדי למצוא שפה משותפת, כדי להרגיש חלק. כדי להרגיש קיימת.
צר לי, אבל העולם הזה עדיין עובד על רושם ראשוני שהוא גם המראה החיצוני. אתם יודעים כמה אני שונאת להתעסק בזה.. כמה שזה רדוד מבחינתי ואני נלחמת בעצמי להלחם באחרים שאפשר אחרת. 
מגיע לי כל כך הרבה.. אני כבר מתוסכלת. כי דיי. אני כבר כאן.. כבר עשיתי צעד ענק. אין לי יותר לאן ללכת. לא מגיע שדברים יזרמו קצת אליי?
אני יחזור להאבק במשקל, אז יעלה לי הבטחון ואולי יתחילו אותי עוד קצת כי אני נראת טוב יותר. ואולי סוף סוף אמצא את האהבה אלייה אני מחכה
יודעים איזה שקרים אני מאכילה אנשים? לא היה לי בן זוג, אפילו לא קרוב. 
אבל מה? לכי תספרי שלא היה לך חבר ואז יחשבו שאת הדפוקה. כי איך כבר בת 21 עוד שנייה ובלי חבר?

הדבר היחידי שמאזן אותי זה העבודה. אבל מהר מאוד שאני חוזרת הביתה משתלטת עליי הבדידות.. והמציאות לא מציאות שאני אמורה להתמודד

אני כועסת. כועסת על החברה,כועסת על ההורים, כועסת על אנשים שברגע שצריך אותם הם נעלמים. וכועסת על עצמי. שאופטימיות ברגע נהפכת לפסימיות.
כל כך קשה לבקש אנשים שיעריכו אותך בעולם הזה? מה? איך הפכנו לדור של מובן מאלוי?

את המלחמות שלי בעצמי תשאירו לי. אבל אני לא יכולה מול כל העולם..
אני נשארת אני ומסע ההוכחה שלי שאפשר גם אחרת. לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות.

המעבר לתל אביב הוכיח לי שאני לבד מתמיד. אז אם כבר לבד.. שיביא איתו תוצאות טובות.


קשה לי להגיד נואשת. אבל יגיד את זה. 
נואשת לאהבה אמיתית. וזה באמת לא משנה ממי זה כבר יבוא..




תודה לכם . 

3 תגובות
שוקיסטית
28/05/2017 23:16
הדס
יש לי הרבה לספר לכם, או לפחות ככה זה מרגיש.
אז אני תל אביבית רשמית, ועוד אחת בעולם שמחפשת את עצמה..
אני מתהלכת פה וכמו שידעתי יהיה לי מאוד קשה. גם ככה כל ההתמודדות הזאת לבד לא מוסיפה למצב.
אבל קשה לחזור ל4 קירות שאת משלמת עליהם וסכום לא מבוטל בשביל רמת החיים שמגיעה לי.
אני יודעת שמפה אין לי לאן לברוח.. אלא רק להתקדם.

ונפתחת לעבודות חדשות.. ומכירה את עצמי כל פעם מחדש שתמיד מחזיר אותי למוטב לדעת מה אני שווה..
אני יודעת. זה מתחזק כל יום. אני חייבת לחיות את החלום. בקרוב. מבטיחה!
התשוקה הענקית שלי לאהבה ולחום עולה על גדותיו.. ודי זה כבר בוער בי.
כבר כמעט הייתי, לפחות חשבתי.. אבל כרגיל.. הלב לא נותן להתפשר
ואתם יודעים מה אני אוהבת? להסתכל על עצמי מהצד.. זה גורם לי לצחוק על החיים או לפחות מה שחשבתי עליהם
לא באמת מכירה את עצמי.. כי הדמות שבניתי היא שונה לגמרי מכל מה שפינטזתי.. ואני גם חיה עם זה בשלום.

עושה ריצה מול הים ומצחקקת.. כל האנשים האלה שעובדים קשה קשה על להיות יפים? והרצון הזה לשלמות שלא פסק
פייר זה מגעיל אותי, וזה מצחיק כי אני אחת מהם. אני עושה את זה רק להוכיח שאופי זה היופי שקמים איתו בבוקר..
עוד מעט יגיע זה שיעוףףףף עלי ויעיף אותי יחד איתו.






די לאנשים רדודים. ושלום לאיכות.
זאת עיר שיש בה הכל מהכל.. ועכשוי אני כאן.. ולא הולך להיות עליי שום סטיגמה.
אני תמיד נשארת אני -  נופלת וקמה.
4 תגובות
התחלות חדשות
27/04/2017 15:28
הדס
אני כותבת לכם ומתרגשת. עוד אני בעצמי לא מעכלת..
עוד שבועיים אני תל-אביבית. אני !
אם הייתם אומרים שאני יפתח את הבלוג וזה מה שיהיה כתוב בו אחרי 3 שנים הייתי אומרת בחיים לא.
עד לפני חודש אמרתי שלא אוכל לחיות בבלאגן התל אביבי ושאין סיכוי. דמעות ותסכול הוציאה לי העיר הזאת..
אבל בפועל זה בכלל לא בגללה. זה לגמרי הפחד שלי לקחת סיכונים.
לא הרבה השתנה, או שכן או שלא. זה המחשבה שאין מה להפסיד, והחיים בידיים שלי.
לגור ליד לא ישנה הרבה.. אם כבר התחלות חדשות זה במקום שהכל בו קורה. יש יותר להתקדם מלגור בתל אביב?
אני אופטימית לגמרי. וזה בכלל לא אופייני לי. אבל יהיה בסדר. כבר בסדר.


לא מזמן רציתי לעדכן על מערכת יחסים שנגמרה שבכלל לא התחילה.
אבל למדתי ממנה, כמו תמיד.
אני שווה יותר, ולהלחם זאת מילת המפתח. אין פה חוכמות.
לרגע היה נעים להגיד - יש לי בן זוג. ולבשר זאת לעולם.
אבל אין חזק כמו תחושת בטן, שזה לא זה. זה לא.
ופתאום שנגמר, הבנתי כמה חסר. הבנתי כמה אושר זה עוד בן אדם שיכיל אותך. אבל אם אין כזה עדיף שלא יהיה בכלל.
אני רוצה לראות בעיינים את הבן אדם שיעוף עליי, שיכיר בי הפנימית, שיתאהב בחלק וחלק ממני.
ובכלל.. אין מושלם. אבל יש שלם.


אומרים שמשהו שלא משמעותי בשבילך חולף בקלות. כאילו לא היה.
לפני חודשיים השתחררתי, ואני אפילו לא זוכרת בכמה שיט התעסקתי. כי עכשוי החיים האמיתיים להם התפללתי כל הזמן,
רק להיות מאושרת.





שמתם לב לשינוי החד?
התקדמתי.
'מתי שנולדות דמעות משהו מת בתוך תוכנו'





את הפוסט הבא כבר אכתוב מתל אביב, לחיי התחלות חדשות.




5 תגובות
חזרתי לראות
01/04/2017 14:43
הדס
חשבתי שהצלחתי, חשבתי שאצליח.. זה קצת גדול עליי להיות עיוורת. פעם ככה ופעם אחרת לא בשלב הזה של החיים..
ואיבדתי, ועוד אאבד. אבל ידעתי ויודעת שלא אצליח להתפשר..
צריכה אנשים שיהוו חלק מהיום יום שלי, כי כרגע זה ועבודה זה כל מה שיש לי. מה שממלא אותי ומרוקן גם יחד.
מסתכלת על עצמי והבאסה היחידה שעוברת בראשי זה אנשים שלא מצליחים להכיל את מי שאני
חלק יגידו קטנונית,חלק יגידו הטפת מוסר. אבל לפחות זה אכפתיות. כאילו פאק, לא זוכרת מתי למישהו היה אכפת כמו שלי אכפת מהקרובים אליי
הלוואי והיו קטנוניים איתי, ולא קובעים לי שקשה לי לשמוע את האמת או מה שנוח להם.
תמיד מגיעה למסקנות שאני גם ככה לבד, אז לפחות להיות שלמה.
עוד כמה שנים אצחק על זה.. כרגע זה תופס לי את הראש המחשבה ובכלל.. מיותר

מנסה להחדיר לעצמי שכושר יחזיר אותי לעניינים.. ובעיקר מנסה למכור לעצמי שזה יעשה לי טוב.
אבל אין, אין מטרה יותר,אין להוכיח כמו פעם.. סך הכל מחפשת משהו שיתפוס לי את היום חוץ מעבודה.
שלא ארגיש ריקה, שלא ארדוף אחרי אנשים שלא באמת אכפת להם, שלא אתעסק במשהו שאין לו משמעות
אין דחיפה, יש בטחון גם בלי זה. אבל לא מוצאת תחביב אחר, משהו לנשמה, אז לפחות להרזות על הדרך יעניק לי כמה נקודות על אנשים לא?


זה חיים מטומטמים. וגם אני מטומטמת.
אני לא מאושרת עדיין.. אבל האופטימיות נמצאת.
רוצה מאוד לעבור לתל אביב עוד השנה, להכיר עולמות חדשים, להתנסות. לא נשאר לי הרבה.. הגיע הזמן לשינויים.
עד שלא אמצא את עצמי אני לא אנוח.
זוכרים שאני רק בת 20? כי אני כבר שכחתי מזמן..
1 תגובות
עיוורת
15/03/2017 00:50
הדס
היי, אז הפעם, אני אדבר קצת לעצמי.. מותר לי?

אז לשם שינוי, אני כותבת. וקצת טוב לי, אבל קצת. בתקווה שהזמני יהפוך לקבוע!
לקח לי שבועיים התאוששות להבין שהתחילו לי החיים רשמית, ודווקא עכשוי הרגשתי כל כך אבודה..
מגיעה לתל אביב ופתאום מאבדת את הדרך? ממתי? כל שבוע הרי הייתי בתל אביב,
זאת הכאפה של האזרחות שכולם מדברים עלייה?
פתאום גל של חושך תקף אותי, ונכנסתי לבועת הפחד. שרק מפחיד אותי להכנס אליה..
איזה עבודה טובה אמצא עכשוי? אם בכלל? מה יהיה עוד שנה שנתיים? מה אם כל רגע שעובר זה בזבוז זמן..?
אבל שנייה, רק השתחררת. תנשמי. אבל איך תנשמי עם כל כך הרבה שאיפות לטוב בחיים..
ובשביל זה צריך לעבוד. ולעבוד קשה.
ולקיחת סיכונים לא בדיוק מתלבש עליי.. ומגיע לי. ואת הכי טוב שיש !
ורק המחשבה שאולי לא אקבל את הטוב שאני מעניקה, יגמור אותי מבפנים.


אני ידבר קצת על הכותרת. עיוורת. כן למדתי להיות כזאת.
אז שלא תגידו שלא עברתי שינוי, למדתי לקבל אנשים שלא מדברים אהבה..
אבל מי צריך מילים? לפעמים הרגשה היא יותר מהכל..
הלו! זאת אני הבחורה עם האובססיה לשמוע שמעריכים אותה!! לאיפה נעלמת?
קשרים שנרקמו במהלך הצבא מוכיחים את עצמם רק בשחרור,
ועצם ההשקעה בלשמור על חברות גם אחרי, ראויה למקום נוסף בלב..
והלב? בואו נדבר שניה עלוי.. הדס די לקחת ללב! כמה שמעתי את זה וכמה מנסה להשמיע את זה לעצמי?
אלוהים כמה קשה הרגישות הזאת. ובשביל מה? זה הרי לא עושה לך טוב.
את ממשיכה לדבר עם אנשים שהם לא את, לא בדרך שלך, אבל אוהבים ונלחמים להיות חלק בעולם שלך..
וזה להיות עיוורת.. זה לוותר על עקרונות, ועל חלק ממך. ולדעת לחיות עם זה בשלום.
כי מובן מאלוי ל א -מ ד ב ר - א ל י י !







ועכשוי שאת כל התשובות הבאתי לעצמי..(כרגיל)
 האופטימיות חזרה.. ואיתה מציאת מקום העבודה שעדיין בשלבים..
אם לא אמצא את מקומי בזמן הקרוב, אעבור סוף סוף לעיר הגדולה..
ועכשוי אני מרגישה שזה הזמן לכבוש.. להנות. ולחיות כאילו אין מחר. כי כלום כבר לא נשאר!


0 תגובות
משוחררת
01/03/2017 01:10
הדס
ממי בדיוק? השחרור האמיתי יגיע שאני יצליח לשחרר אותי מעצמי..
ועכשיו ברצינות. משוחררת מצ"הל באופן רשמי.. (!!)
הקלה גדולה והרבה שיעורים לחיים בשנתיים האלה, מצחיק כמו תמיד להסתכל מהצד ולהבין שעברתי את כל זה..

למדתי שזה בסדר להכיר בצד אחר של רגש, רגש לאישה..
לדעת לקבל ששונה זה בסדר, וזה מכבד בדרך שלו.
הבנתי מה זה לגור לבד ומה זה בעצם שקט נפשי,
זכיתי באנשים שאוהבים אותי רק על היותי אני.

אבל היי.. זה רק טעימה בים..
וזה מצחיק כי הכל עובד הפוך, אבל כבר למדתי שככה זה בעולם שלנו..
את האמת? החששות לא עוברות לי שלא אמצא את עצמי, או שכבר מישהו ימצא אותי ונשלים את הפאזל..
לא חשוב לי כל השיט, רק פינה קטנה בעולם עם סביבה שאוהבת כל הזמן
זאת כבר שריטה לחפור על אהבה אה? תסלחו לי כי רק התקווה והרצון משאירים אותי כותבת לכן עכשוי




איזה דכאון להתמסכן פה כל פעם, איך אומרים כולם? יהיה בסדר כמו תמיד.
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 13 14 הבא »