עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חברים
נאיהשאריות של החייםRainשקדThe Cheshire Cat
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
ארכיון
מודל לחיקוי
12/11/2017 22:29
הדס
טוב, אפשר לסמן וי על יום הולדת 21, ולחכות .. או שלא. לשנה הבאה.
אין מה לעשות, חייב להיות חלקיק קטן שיצליח להרוס את היום הזה. אבל היו גרועים יותר. 
תודה בעיקר לאלה שלא שוכחים מה יש להם בידיים ומעריכים.. מוקירה להם תודה שהם בחיים שלי כל יום!

האמת כותבת לכם די עצבנית, וגם מאוכזבת. אני מרגישה נבגדת.. ולא כי בגדו בי. בגדו בעצמם.
חשבתי שאני אישיות, שלוקחים ממני מופת ודוגמא, שאם אני כל כך חזקה אף אחד לא יכול להשבר.
קצת קשה לי אנשים שהם פשוט לא אני. נכון, תשוקה זה נחמד, זה ממלא את כל החורים בלב ובעוד מקומות
אבל מפה ולהיות זולה?
לא יכולה להצביע על חברה אחת שלא עשתה שטיות. וזה בסדר, גם אני. אבל צריך לדעת לעצור..
בחורה שיודעת מה היא שווה לא תתפשר, לא תהיה הנאה רגעית. ולא תהיה סתם עוד אחת.
 חשבתי שאני מודל לחיקוי, ובסוף כולן נפלו.
ואני? מרגישה כל כך זרה מתמיד, פתאום בתולה נהיה באמת קללה.
למה נשארתי היחידה שדוגלת באהבת אמת? אהבת שבנויה מאופי ונשמה וכל השאר באמת בונוס.
אני לא מוכרת גוף, ואני שמחה שזה לא מה שיש להציע. אחרת איך היו מגלים את עולמי?
נשבעתי מתמיד היותי בחורה שמנה, לדגול באופי וגם שארזה להוכיח אחרת.
ואני פשוט לבד במערכה. 
לפעמים בא לי להעיף את כולם מהחיים שלי כמו דומינו.. 


הפחד הכי גדול שלי שלא יבוא הכפפה ליד שלי. 
אבל לעומת אלה שאיבדו תקווה, אני ממשיכה להאמין. 

1 תגובות
לחברה הכי טובה שלי
28/10/2017 15:21
הדס
הגיע הזמן לכתוב לך, והפעם בלי תירוצים. אני לא יודעת אם לקרוא לזה פרידה, אבל את המינימום פינה בבלוג זה מגיע לך,
תמיד תהית למה אני לא רושמת עלייך, למרות שהוקדש לך פוסט, אבל נאמר שהוא היה רק כי ביקשת.
שנתיים אחותי. שלא האמנתי שיש עוד מישהי שהכי קרובה ללהשלים אותי! להכיל אותי, את הפרצופים שלי והדרמות שנתיים אולי הכי יפות ומשונות.
 ועכשוי זה חודש, אשכרה חודש שלם שכבר אין תקשורת.. ועכשוי צפים הזכרונות.
בסוף כל החיים זה צבירת זכרונות, לכאן או לכאן. כבר לא משנה הסיבה,או שכן. את מכירה אותי.. אף בן אדם לא יבוא על חשבוני. וזה מהעיקרון הכי גדול שלי, לדעת שאת מעריכה אותי ואני לא יבוא במקום במישהו או משהו.
אני כבר לא יודעת מה איתך ואיך את.. וזה קצת אוכל אותי. כי אני גם יודעת שהכנסת לראש שאת לבד ואין לך אף אחד וזה כביכול מוכיח את זה. אבל שתינו מקוות שהמרחק יעשה טוב, גם אם הוא לתמיד.
את בטח כועסת וחושבת שלא אכפת לי, ואני כבר מאמינה שהמשכת הלאה כמוני... כי זה המצב וזה מה יש.
 היה בי עוד תקווה שתדפקי בדלת פתאום, או שאני חוזרת מהעבודה לראות את האוטו שלך בחנייה.. 
אבל אולי הפעם באמת לתמיד?
סליחה פילר. על הכל. לא שפטתי אותך על כלום, רציתי שתוציאי את הטוב שבך לכולם, ושלא תפלי במקומות הקטנים האלה.
לפעמים מתפללת שיש שליחים שמזכירים לך אותי, שמישהו יצעק לך באוזן שככל שהזמן עובר שום דבר לא חוזר..
עדיין לא מאוחר, תמיד אפשר להתחיל מאיפה שהפסקנו. אבל את עקשנית. שור!
ואולי את יודעת מה את עושה.
ואולי זה ישמע מטומטם, אבל יש אנשים שצריכים לעשות תפקיד מסוים וללכת, קשה תהיה המחשבה שאת גיל 21 לא אחגוג איתך, ואני לא אשלים עם זה כל כך מהר.
ושקשה בבית, העבודה עוד מנחמת אותי, ולפחות שם אני מצליחה. ותתפלאי, זכיתי שם סוף סוף בדברים שווים רק שאת לא כאן בשביל לחגוג אותם איתי!
אוהבת אותך תמיד,תודה על כל שנייה שחלקת איתי..

1 תגובות
הדרך אל הים
08/10/2017 22:55
הדס
אני תמיד באה לכאן עם תסריט מוכן מראש, שחשבתי עלוי כמה ימים לפניי, או באותו יום, אני מקלידה והכל נמחק. כמעט כמו עכשוי.

נתחיל בזה שזה החג מי יודע כמה, שכבר לא חוגגת כמו כל משפחה נורמלית, זה אותו כיפור שלהיות כלואה בבית, וזה אותן מלחמות עם עצמי.
הקושי הכי גדול כרגע, זה לדעת שמישהו מסוגל לוותר עלייך. במיוחד הקרובים. האכזבה ענקית, כל דבר קטן מטלטל את הלב וגורם לתחושת בדידות..
אני שלמה עם הבחירה שלי להיות עם מספר אנשים בקשר ולתת מעצמי קצת מעבר, אבל גם שהקצת טוב הזה נעלם זה אוכל.
לא הגיוני לחכות לחופש שיגמר, כל סופש שיעבור מהר כי הוא פשוט בלתי נסבל. 
כאילו מחכה שהכל הדברים "הטובים" יגמרו. הרי זה נורמלי שרק בעבודה אני מרגישה שווה, רק אנשים זרים מבינים מהטיפה שאני הרבה מעבר?
ואתם יודעים, אני כל פעם מתפלאת מחדש.. כל הערה, או מחמאה. אני מופתעת. ואתם יודעים למה?
שום דבר לא מובן מאלוי, בטח לא המצב שאני נמצאת בו. 
אז אני לוקחת את הדברים האלה ומרימה לעצמי, מגיע לי. סוף סוף מצליחה במה שאני טובה בו..
מרגיש כאילו כל הזמן צריך להוכיח, כדי להראות לאחרים אסמכתא של הצלחה. אני הרי יודעת שכל מה שארצה אוכל להיות.. ומה עם אני באמת לא רוצה כרגע? זה אומר שאני לא יכולה?
רוב הדברים שאני עושה היום זה שיתגאו בי כביכול. אבל אני גאה בעצמי כל יום מחדש רק כי אני יודעת את הערך שלי,
אבל לא אני הלוזרית.. זה אלה שבטוחים שצריך להראות בשטח, וגם את זה אני עושה בלית ברירה..
אני כל כך רוצה להרגיש משהו אמיתי בחיים של מישהו.. ואולי זאת תהיה המתנה לגיל 21?
עוד חודש בדיוק, אין לי איך לייפות לכם.. כמו כל שנה. זה יום סיוט. לפחות עד שאמצא את זה שמעריך את היום שלי באמת!
וזה לא משנה מה יקנו, או כמה מזל טוב יגידו, היום זה תמיד ימצא דרך לאכזב. כי מה לעשות.. לא כל מה שאתה נותן אתה תקבל.
רק שהחג הזה יעבור מהר, הראש שלי נתקף עצבים שהוא נזכר שיש אנשים שצריך אותם והם לא נמצאים.


אני אלמד לתרגם את הגעגוע שלי לחוזק ולא לחולשה.

2 תגובות
לאבד הכל לא את עצמי
01/09/2017 08:18
הדס
אני כותבת לכם בפעם הראשונה, על נושא שהבטחתי שעד שלא נכנס לי ללב גם לא אספר אותו כאן.
אבל לראשונה, החלטתי לא לספר לאיש. רק כאן, בתקווה שזה יעזור לי להעביר את זה הלאה.
מצד שני לכתוב פה יזכיר לי את זה כל הזמן, אבל יום ויבוא ואצחק על הכל.

זאת חצי שנה של פעם ראשונה שמישהו אוהב אותי, לפחות כך טען. ונלחם.
היה בוא נאמר אפילו סמרטוט. אצלי אינטואיציה זה הדבר הכי חזק בגוף..
תמיד ידעתי שזה לא זה, שזה לא הגבר שאני רוצה שיהיה.
ועל פנוי היה לו הכל. אבל לא בטוחה כמעט אף אחד פעם שאהב אותי אלא את האהבה.
להתאהב בי זה מילה גדולה, לשם אני שואפת. לא פחות ותמיד אפשר יותר.
הלך, חזר, הבטיח שהשתנה. עד לפניי יומיים. גם שחשבתי שאולי זה יחזיק, חזרתי להשוייץ בפני כולם למרות שבתוכי תמיד ידעתי שזה לא הבחור שלי. פשוט לא.
אני שתמיד אומרת מי שאוהב לא הולך לעולם.. חזרתי לאותו בחור שהפך לזר.
בא לפה עם פרחים ואמרות יפות, וגם הבטחות באוויר. 
אני כבר מתביישת להגיד, שהפעם זה נגמר שזאת רוטינה שחוזרת על עצמה
אני מתביישת להגיד שעכשוי יצא שהוא משחק בי במקום שאני זאת שאתן את המילה האחרונה.
לא אהב אותי אף פעם כנראה. והיה לי נוח להכחיש כי כל כך רציתי. 

האהבה מעוורת אבל לא בכל מחיר.
אולי עשיתי טעות שפתחתי בפנוי כמעט הכל, רק מזל שהוא לא היה כל כך קשוב.. כי לא באמת עניינתי אותו.
עכשוי אספר לכולם שהחלטתי אני לגמור את זה, אני לא אספוג עוד פגיעה גם מאחרים בתשובות 'אמרתי לך'.
ואולי רק אני ואתם יודעים את האמת. ועדיף שישאר ככה.






תודה לכולם, סוף שבוע מעולה ומלא אופטימיות

8 תגובות
מטרה ברורה
26/08/2017 18:32
הדס
היי לכם, עוד חודש עבר. ואין לי מה לחדש.
חוץ מתובנות שעולות לי עם עצמי כל הזמן.. לא שיש לי משהו אחר להתעסק בו, חוץ מלכעוס על העולם הדפוק שלנו.
 
שמתי לב שקשה לי לקבל ביקורת על עצמי. כי אומר לכם את האמת? אני כל כך שלמה שכל ביקורת שטחית לא מה שתגרום לי להשתנות
נכון, אולי הדבר היחידי שאני מודה בו, אני מעט תוקפנית גם שלא חייב.
אבל גם זה לא הולך להשתנות.
למדתי לקבל, (לא תמיד) לא כולם ילכו בקו שאני הולכת. אבל יש לי דרך מאוד סלולה עם חוקים מאוד ברורים.
אמת, צדק ושיוויון. במקום שזה לא קיים שם תתחיל המלחמה.
אני לא יוכל באמת לשנות אף אחד מהטבע שלו. אבל אני מנסה לטפטף אתם יודעים.. במעט שאני יכולה.
לא על הרבה אני מסתכלת ואומרת 'ואוו'. איזה עולם תוכן מדהים. הלוואי שיהיה חלק מחיי.
ודווקא אלה שכן מצאתי, התאהבתי בהם. בנות במקרה. וגם איתן קשר לא יכל להחזיק כי כל אחת רוצה גבר. כולל אותי.
אני שומעת הרבה מאנשים מי אני ומה אני. למרות שאני יודעת כל זה לא עוזר לי.
אין לי באמת אף אחד שממנו אני מחזיקה, אחלה לי שכולם מחזיקים ממני וזה נקודת יפה לאגו.
אבל "העבודה הקשה" שאני עושה ביום יום להציג את עצמי, היא רק מטרה אחת.
אהבה. החצי השני שיהיה חייב להשלים אותי.. שבפה מלא אני אגיד " זה הבן אדם שיהיה איתי לכל החיים" ותאמינו או לא, אף אחד לא צריך יותר מבן אדם אחד כזה.
לכולנו יש מטרה.
להיות יפים. להיות רזים. קריירה מפוארת. בשביל מישהו ראוי, זה שיגיע לו.
אני עדיין לא מאמינה בשטיות החיצוניות. והלוואי יש מישהו בצד השני עכשוי ששומע אותי ויחליט לא לוותר עליי כי אני 20 קילו יותר מכולם.


אהיה חייבת להיות בסוף ביישור קו עם כולם לא? איך יקחו אותי ברצינות בכל מקום? הרי זה לא משנה כמה שפע של חכמה יצא לי מהפה שיש קריטריון אחד ברור. הגוף.
הייתי צינית. 
מחליא אותי כל פעם מחדש.



אוהבת אותכם. לכו עם האמת. ותוכיחו שמשקל המילים מהפה כבד בהרבה ממשקל עם מספרים.


1 תגובות
החיים לימדו
22/07/2017 19:12
הדס
כבר לומדת לקבל שרוב האנשים לא חיים על פי הקווים שאני הולכת. אולי כי זה מה שהתרגלו.. 
החיים לימדו אותם להיות מה שהם. כמו שאותי קודם כל לימדו שאין דבר כזה מובן מאלוי! מודעות עצמית גבוהה ואין יכולת להתפשר.
לפעמים הסביבה שמה לי מראה. גם ללא מכוון.. ההתנהגות שלי מושרשת באחרים, ולרוב זה לא לטובתי.
אני קיצונית, ולא מחפשת משהו כזה. אני רכושנית, והכי רחוקה למצוא מישהו כזה.
אז הבנתי. אני לא רוצה סביבה כמוני, אלא סביבה מאוזנת. בכל זאת.. לכל סיר יש מכסה?
בא לי כבר לשתף אותכם באיזה אחד שסחף אותי. אך עדיין לא.
לפעמים לשים את האופי על השולחן זה לא מספיק.. במיוחד שיופי לוקח את כל הקופה.
אני כל הזמן מזכירה לעצמי. אני יודעת מה אני שווה.
אין לי כוח להוכיח כבר לאף אחד מי אני ומה אני והנה אני רזה אז אולי תועיל בטובך להסתכל בפנימיות?

בואו נדבר שנייה על יציאות. אורגזמה רגעית לאגו. 
כאילו המוזיקה והאלכוהול מתחברים ואני על איזה ענן.. ובשנייה הכל יורד.
חסר החיבוק האוהב באמת, חסר מישהו שיזכיר שאת משהו בעולם שלו.
שובר אותי כל פעם. לא מסוגלת לצאת. 
נמאס לי ללקחת ללב שמתחילים עם הזאת שלידי.. ואני אכולה אבל שותקת.
וכועסת על טיפשים שלעולם לא יבינו מה יכלתי להיות בשבילם.






נשתף קצת על הטוב?
תל אביב. כל מילה נוספת מיותרת. לפחות בעבודה אני משתדלת להנות.
וזהו לא יותר מידי, רק שבסוף חייב להיות טוב.


2 תגובות
גאווה
24/06/2017 11:05
הדס
התקופה האחרונה גורמת לי להיות גאה.. ולפעמים אני קצת שוכחת וחסרת ביטחון.. כי אף אחד לא דואג לתת לי באמת את הבטחון שאני צריכה.
אבל ממה שיש לי.. אני חושבת שזה מספיק. בהתחשב לכל מה שהשגתי וזה רק על היותי אני.

אני מאבדת הרבה אנשים.. אבל לפחות לא את עצמי.
 לא יודעת מה להגיד לכם כל כך.. יום אחד כולם רודפים, ויום אחד יכולים להעלם כלא היו. 
ואני אפילו לא מצליחה לבכות, כי יש מישהו שמחליט שדמעות לא יורדות על מי שלא שווה..
לפעמים זה עוזר להרפות ולשחרר.. זה נותן יותר מקום לדברים להסתדר.

ובא לי לפרט לכם אחד-אחד על כל מי שהלך ועל אלה שיזכרו מאוחר.. אבל גם כתיבה בבלוג הזה עוד לא מצאתי מישהו שווה שאתן לו יחס כל כך עצום לחדר הפרטי ללב שלי.
אני אוהבת לאהוב. ורוצה כל כך.. והאמונה נשארת. והיאוש תוקף כל הזמן.. ואני נלחמת בו כמו שאני רוצה שילחמו עליי.
לא יכולה פחות ממישהו שידע את העולם שלי. את כולו. את היופי שמאחורי האופי. את העולם הפנימי שלי. וכבר נמאס לי לצעוק אותו..
מישהו שיבין במבט אחד. שאני זה שלו ולעד.

כמו שאתם מכירים אותי אני תמיד אוהבת לחזור לאחור.. להסתכל על עצמי מהצד ולקחת עוד קצת חיזוקים שיהיו לי לעתיד.


וזהו שוב סליחה על העצב,הכעס,והאכזבה שמתחוללת בתוכי ברגעים אלו.
בסוף, אני גאה גם על זה :)

3 תגובות
תל אביב
02/06/2017 22:58
הדס
משתפת אותכם על העיר הגדולה מהצד שלי..
אני בכלל לא מעכלת שאני כאן, שאני חלק מהעיר הזאת.. לרוב שאני יוצאת להתאמן אני שמה אוזניות ומתנתקת. שוכחת בכלל איפה אני נמצאת
יש פה את כל האנשים מכל הסוגים, הכל אפשר להגיד עליהם, מזונות ועד פשוטי עם כמוני.
עברתי כאן כדי למצוא שפה משותפת, כדי להרגיש חלק. כדי להרגיש קיימת.
צר לי, אבל העולם הזה עדיין עובד על רושם ראשוני שהוא גם המראה החיצוני. אתם יודעים כמה אני שונאת להתעסק בזה.. כמה שזה רדוד מבחינתי ואני נלחמת בעצמי להלחם באחרים שאפשר אחרת. 
מגיע לי כל כך הרבה.. אני כבר מתוסכלת. כי דיי. אני כבר כאן.. כבר עשיתי צעד ענק. אין לי יותר לאן ללכת. לא מגיע שדברים יזרמו קצת אליי?
אני יחזור להאבק במשקל, אז יעלה לי הבטחון ואולי יתחילו אותי עוד קצת כי אני נראת טוב יותר. ואולי סוף סוף אמצא את האהבה אלייה אני מחכה
יודעים איזה שקרים אני מאכילה אנשים? לא היה לי בן זוג, אפילו לא קרוב. 
אבל מה? לכי תספרי שלא היה לך חבר ואז יחשבו שאת הדפוקה. כי איך כבר בת 21 עוד שנייה ובלי חבר?

הדבר היחידי שמאזן אותי זה העבודה. אבל מהר מאוד שאני חוזרת הביתה משתלטת עליי הבדידות.. והמציאות לא מציאות שאני אמורה להתמודד

אני כועסת. כועסת על החברה,כועסת על ההורים, כועסת על אנשים שברגע שצריך אותם הם נעלמים. וכועסת על עצמי. שאופטימיות ברגע נהפכת לפסימיות.
כל כך קשה לבקש אנשים שיעריכו אותך בעולם הזה? מה? איך הפכנו לדור של מובן מאלוי?

את המלחמות שלי בעצמי תשאירו לי. אבל אני לא יכולה מול כל העולם..
אני נשארת אני ומסע ההוכחה שלי שאפשר גם אחרת. לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות.

המעבר לתל אביב הוכיח לי שאני לבד מתמיד. אז אם כבר לבד.. שיביא איתו תוצאות טובות.


קשה לי להגיד נואשת. אבל יגיד את זה. 
נואשת לאהבה אמיתית. וזה באמת לא משנה ממי זה כבר יבוא..




תודה לכם . 

3 תגובות
שוקיסטית
28/05/2017 23:16
הדס
יש לי הרבה לספר לכם, או לפחות ככה זה מרגיש.
אז אני תל אביבית רשמית, ועוד אחת בעולם שמחפשת את עצמה..
אני מתהלכת פה וכמו שידעתי יהיה לי מאוד קשה. גם ככה כל ההתמודדות הזאת לבד לא מוסיפה למצב.
אבל קשה לחזור ל4 קירות שאת משלמת עליהם וסכום לא מבוטל בשביל רמת החיים שמגיעה לי.
אני יודעת שמפה אין לי לאן לברוח.. אלא רק להתקדם.

ונפתחת לעבודות חדשות.. ומכירה את עצמי כל פעם מחדש שתמיד מחזיר אותי למוטב לדעת מה אני שווה..
אני יודעת. זה מתחזק כל יום. אני חייבת לחיות את החלום. בקרוב. מבטיחה!
התשוקה הענקית שלי לאהבה ולחום עולה על גדותיו.. ודי זה כבר בוער בי.
כבר כמעט הייתי, לפחות חשבתי.. אבל כרגיל.. הלב לא נותן להתפשר
ואתם יודעים מה אני אוהבת? להסתכל על עצמי מהצד.. זה גורם לי לצחוק על החיים או לפחות מה שחשבתי עליהם
לא באמת מכירה את עצמי.. כי הדמות שבניתי היא שונה לגמרי מכל מה שפינטזתי.. ואני גם חיה עם זה בשלום.

עושה ריצה מול הים ומצחקקת.. כל האנשים האלה שעובדים קשה קשה על להיות יפים? והרצון הזה לשלמות שלא פסק
פייר זה מגעיל אותי, וזה מצחיק כי אני אחת מהם. אני עושה את זה רק להוכיח שאופי זה היופי שקמים איתו בבוקר..
עוד מעט יגיע זה שיעוףףףף עלי ויעיף אותי יחד איתו.






די לאנשים רדודים. ושלום לאיכות.
זאת עיר שיש בה הכל מהכל.. ועכשוי אני כאן.. ולא הולך להיות עליי שום סטיגמה.
אני תמיד נשארת אני -  נופלת וקמה.
4 תגובות
התחלות חדשות
27/04/2017 15:28
הדס
אני כותבת לכם ומתרגשת. עוד אני בעצמי לא מעכלת..
עוד שבועיים אני תל-אביבית. אני !
אם הייתם אומרים שאני יפתח את הבלוג וזה מה שיהיה כתוב בו אחרי 3 שנים הייתי אומרת בחיים לא.
עד לפני חודש אמרתי שלא אוכל לחיות בבלאגן התל אביבי ושאין סיכוי. דמעות ותסכול הוציאה לי העיר הזאת..
אבל בפועל זה בכלל לא בגללה. זה לגמרי הפחד שלי לקחת סיכונים.
לא הרבה השתנה, או שכן או שלא. זה המחשבה שאין מה להפסיד, והחיים בידיים שלי.
לגור ליד לא ישנה הרבה.. אם כבר התחלות חדשות זה במקום שהכל בו קורה. יש יותר להתקדם מלגור בתל אביב?
אני אופטימית לגמרי. וזה בכלל לא אופייני לי. אבל יהיה בסדר. כבר בסדר.


לא מזמן רציתי לעדכן על מערכת יחסים שנגמרה שבכלל לא התחילה.
אבל למדתי ממנה, כמו תמיד.
אני שווה יותר, ולהלחם זאת מילת המפתח. אין פה חוכמות.
לרגע היה נעים להגיד - יש לי בן זוג. ולבשר זאת לעולם.
אבל אין חזק כמו תחושת בטן, שזה לא זה. זה לא.
ופתאום שנגמר, הבנתי כמה חסר. הבנתי כמה אושר זה עוד בן אדם שיכיל אותך. אבל אם אין כזה עדיף שלא יהיה בכלל.
אני רוצה לראות בעיינים את הבן אדם שיעוף עליי, שיכיר בי הפנימית, שיתאהב בחלק וחלק ממני.
ובכלל.. אין מושלם. אבל יש שלם.


אומרים שמשהו שלא משמעותי בשבילך חולף בקלות. כאילו לא היה.
לפני חודשיים השתחררתי, ואני אפילו לא זוכרת בכמה שיט התעסקתי. כי עכשוי החיים האמיתיים להם התפללתי כל הזמן,
רק להיות מאושרת.





שמתם לב לשינוי החד?
התקדמתי.
'מתי שנולדות דמעות משהו מת בתוך תוכנו'





את הפוסט הבא כבר אכתוב מתל אביב, לחיי התחלות חדשות.




5 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 14 15 הבא »